שנות השבעים
יום חם במיוחד.
למה אני זוכרת שהיה יום חם במיוחד?
כי ריח הזיעה של הדודות המדושנות כבש את חלל החדר
חדר ופילס נתיבו אליי... צרב בנחיריים, חמצמץ...
הדודות הפרסיות , הדודות של סבתא שלי שהן גם הגיסות שלה...
אוקיי, אני אסביר רגע...
סבתא שלי התחתנה עם דוד שלה.
אמא שלה הפכה להיות גיסתה.
סבתא שלה הפכה להיות חמותה.
בשבת בשש בבוקר כשסבא היה מתארגן לבית הכנסת
היינו מזדחלים,כל הנכדים,למיטתה,
על מנת לשמוע תלאותיה על הרגע בו התהפך עליה עולמה
הרגע ההוא בגיל 13 בו התחתנה עם אחי אמה החתיך
אותו רגע בו הפסיקה להיות הנכדה הבכורה והאהובה של סבתה
והפכה להיות כלתה השנואה.
התרגשנו כל פעם מחדש כשהיא הרחיבה והכניסה לסיפור את אמא שלה
שברגע שהפכה לגיסתה הפכה עורה מולה וחברה לדודות נגדה.
זה תמיד הזכיר לי את האגדות על סינדרלה והאמא והאחיות החורגות.
סבתא שושנה, שנהנתה מהקהל הסקרן והצמא שהתגודד על מיטתה,
הייתה מפליגה בסיפורי ההתעמרויות נגדה
באותה חצר משותפת בה גרה כל החמולה.
אותה חצר גדולה ששימשה תפאורה לתככים ומאבקי כח,
אותה חצר עד לא מזמן שיחקה בה כילדה מאושרת ומפונקת
וברגע הבא נאלצה לפלס לה מעמד וכח , ילדה בת 13 מול הדודות המנוסות.
לא היה לה סיכוי בג'ונגל, נטולת תמיכה אפילו מאמה הורתה.
השיא של הסיפורים הסביר למה אחותה הבכורה של אימי לקויית ראייה:
אחרי הלידה, מספרת סבתא, חליתי מאד, הרבה זמן שכבתי
הדודות לא טיפלו בתינוקת אסתריקה ובזיהום שהתפתח לה בעיניים.
וככה איבדה אסתריקה את מאור עיניה.
בכאב גדול ובלחש הייתה מסיימת: בגלל זה היא לא התחתנה עד היום.
ועכשיו צריך לקום להכין את הקידוש לפני שסבא חוזר מבית כנסת.
סבתא האשימה את הדודות ולא סלחה.
יחד עם זאת, עד היום היא קוראת להן דודה
הן, דרך אגב, קוראות לה, גיסתי.
הדודות, יש להקשיב בעיקר למה הן לא אומרות.
השפתיים נוטפות דבש ומהלב יוצאת מדקרת סכין.
עם השנים למדתי להקשיב בעיקר למה הן לא אומרות.
שמתי לב גם שכשהן מקנטרות מישהי בגלוי אז הן אוהבות אותה
מוזר, חשבתי לי, זה הפוך ממה שצריך להיות.
בהתחלה שנאתי ללכת לבקר כי הן היו מתעקשות לנשק אותי,
כמה פעמים, חזק, עם ריח...
אחת מהן, דודה טאג'י, גידלה פלולה אימתנית בצידי השפתיים
וכשנישקה, המגע, גם אם מרפרף, היה בלתי נמנע...
גררר... גם עכשיו ממרחק השנים הזכרון הזה מעלה בי צמרמורת...
פעם אפילו ניסיתי לבדוק אפשרות לוגית עם אמא לקבל פטור
לא, לא היה מצב...
לאט לאט פיתחתי שיטה ועצרתי נשימה... הגשתי לחי...
והתפללתי שהאויר יספיק לי לצלוח ולא להאלץ לשאוף ריחן אליי
הן היו לופתות את ראשי חופנות אותי לחיקן ומצחקקות, כאילו אומרות:
נדמה לך שתחמקי מזה?
דורות שלמים לפנייך ניסו ולא הצליחו.
נכדה אשכנזייה יש לשושנה...
וגם שנאתי שברגעים הכי מעניינים ומותחים הן היו עוברות לפרסית.
אמא הייתה לוכדת את מבטי ומבטיחה במבטה שאקבל תרגום באוטובוס בחזרה.
סבתא שושנה גם שנאה לבקר אותן, לא היה לה במה להשוויץ,
היה לה בן אחד שגר בבית וסירב להתחתן,
שלושה חתנים שלא עשו מבנותיה מלכות, בלשון המעטה...
ונכדים יפים ומוצלחים אמנם אבל השם ירחם ורחמנא לצלן, לא מדברים פרסית.
שנות השבעים
יום חם במיוחד
אחת הדודות מספרת במבטא פרסי כבד:
הבת שלי, שתהיה בריאה, הסתדרה בחיים
יש לה בעל דבש.
כל היום מפנק אותה.
קונה לה.
מביא לה.
מכבד אותה.
מקשיב לה.
לא מרשה לה לעבוד קשה.
מכריח אותה לנוח.
מה שהיא מבקשת הוא ישר עושה.
מלכה... אני אומרת לכם מלכה בבית היא.
מהנהנות הדודות ומנפנפות במניפתן, שואלת אחת מהן:
והבן שלך? מה שלומו איך הוא מרגיש?
הדודה מוציאה אנחה ממעמקי הבטן
הבן, מה אני אגיד לכן, נפל...
עוד אנחה עמוקה ושתיקה...
פאוזה לצבירת סקרנות ומתח... וממשיכה,
לא לפני שבודקת כמובן שכולן קשובות ומהנהנות באמפתיה:
נפל על פרינססה.
היא לא עושה כלום בבית.
הבן המסכן שלי כל היום עובד קשה כדי לקנות לה.
היא נחה והוא מנקה המסכן.
כמו עבד שלה.
היא שולטת בו.
כל מה שהיא מבקשת הוא ישר עושה.
מסכן, מפחד ממנה...
הדודות מצקצקות בשיניים וחולקות קללות בפרסית
לפרינססה הנצלנית שתפסה את האחיין המסכן.
יש להן גם כל מיני אימרות בפרסית בחרוזים
על כלות שכאלה.
בדרך הביתה, קו 16, אני מסתכלת על אמא במבט שואל
אמא, למה מה שטוב כשמדובר בבת שלה לא טוב כשמדובר בכלתה?
אמא אומרת:
גוֹזֶה מָן חָאשֶה
בָּלֶה מָארְדוֹם נָה חָאשֶה
ומתרגמת:
הריח של הפלוץ שלי נעים לי
הריח של אחרים לא נעים לי.
ומוסיפה:
ככה זה.
הרבה שנים אחרי ,בגן שעשועים, כשכאב לי פיזית בלב כשהבן שלי נפל ונחבל
אבל לא כאב לי כשהחבר שלו גם נפל וחטף, גם אם התעצבתי, הבנתי למה היא התכוונה.
