הוא נכנס כמו טווס, פרוש זנב ונפוח חזה, להאנגר רחב הידיים,
הציג את עצמו בשמו וחיכה שאפרוש לו שטיח אדום.
היה ברור לו שרק אשמע את שמו ומיד אקוד אפיים ארצה.
כמובן שלא היה לי מושג מי אדוני ומה תוארו.
ואני, אלופת הארץ בשירות לקוחות, עם דיפלומות בלתי רשמיות,
רק מחכה שיכנסו אליי כאלה, מזתומרת כאלה? בשפת הנוער קוראים לזה "חש".
מלשון חש עצמו. (התרגום עבור מי שאין לו טינאייג' בבית).
יש לי את היכולת להכנס באבי אביהם, באהבה כמובן.
וזה אומר מה בעצם?
שתקבל את השירות הכי אדיב ומקצועי , חיוך וקפה עליי.
את הכבוד? אתה צריך להרוויח, הוא לא מובן מאליו.
הכבוד, או האהבה, יעלו אל מול עצם מהותך האמיתית...
ולא אל מול עזרים חיצוניים כמו אממממ... כסף, למשל.
בטח לא אל מול סיפורי אני הולך לעשות לך את היום עם עסקת חייך,
אז כדאי לך להתנהג בהתאם, אופו השטיח?
מכירה מין זאמאן את הנובו-ג'אחש... במדופלמת רצינית עסקינן, כמו שכבר ציינתי בענווה יתרה.
הרמתי חצי גבה, גייסתי נימה עניינית, הצגתי את עצמי כמנהלת החנות "דידי".
הסאבטקסט רמז שאין לו עסק עם נערה זבת חוטם ועוד אמר הסאבטקסט: תרגיע.
לא אכביר במילים,כי זו רק התפאורה למה שהתרחש בסוף אותו משא ומתן
רק אתן את המתווה שאומר שבשעתיים בהם בילינו יחד פרקתי אותו ,
לאט ובחיוך מכל נשקיו המושאלים.
כמו סייעתי בעדו להשיל מיותר ולהביא את עצמו נטו, נקי... באהבה כמובן...
לקופה הגענו שנינו עם לב קצת יותר פתוח, מדברים בגובה העיניים, נעימות שורה ביננו.
מיותר לציין שזו הייתה עסקה מינורית שכמובן הייתה רחוקה מלהיות עסקת חיי.
אוףףף, כמה מדברת זאתי... אנחנו עדיין רק בתפאורה...
סיפור טוב צריך שתהיה לו תפאורה ראויה דארלינג,
ואם אין לך סבלנות זה זמן מעולה טו לוג אאוט.
אאוצ'... טוב, נו, תמשיכי.
תודה לך, ובכן...
ברגע מסויים הוא פונה אליי ושואל: תגידי, מאיזו עדה את? ומיד ממשיך:
לא, לא, לא, אל תעני לי, אני יודע.
ואני מחייכת חיוך פנימי ואומרת לעצמי, אין, אין גבול לשחצנות כנראה.
עונה: מעורבת מאד, לא נראה לי שתצליח לעלות על הדיוק של התמהיל.
ממשיכה לארוז לו את המוצרים.
אממממ.... הוא חוכך... ואחרי השתהות קצרה אומר: חצי פרסייה,
נכון, אני מחייכת אליו, מזל של מתחילים, עם עיניים פרסיות כמו שלי אי אפשר לטעות.
למרות שהרבה טעו לפניו ואמרו מרוקאית או עיראקית, מזדחלת לה מחשבה.
אולי בכל זאת הוא יודע משהו....
החצי השני... הוא מקמט מצחו ומתכנס פנימה לאיזו הקשבה
שני רבעים, אני קוטעת אותו בחיוך קונדסי חצי מנצח.
אוקיי, הוא מקליד את המידע החדש להארד דיסק שבמוחו ועושה סקירה מהירה.
מרים אליי מבטו ויורק: חאלבית.
כאן כבר הבנתי שקורה משהו יוצא דופן.
חאלבית? חאלבית? מי בכלל יודע שיש עיר כזו בסוריה?
משם הגיעה סבתי שרינה, ועל שמה אני קרואה, או קרויה , או וואטאבר...
מי יש לו זמן לדקדוק עכשיו אל מול מה שקורה פה?
לא מאמינה שנובו-ג'אחש יכול להיות כזה חד אבחנה, אני מתחילה לחשוד...
תגיד, אתה מכיר אותי מאיפשהוא? אולי ביררת עליי איפשהוא?
ובמוחי רצים כל מיני תרחישים מסרטי אימה אמריקאים
אני יודע מה עשית בלילה הקודם סטייל.
הוא לא עונה, מצחו עדיין מקומט, והקשב שלו מופנה פנימה.
מרים אליי עיניו, מסתכל במבט חצי בוהה וברפיון מה פולט: מצרית.
כן, הרבע השני הוא מצרית, חוזר שוב בבטחון.
אני נשענת על הקיר שמאחורי, מוכת תדהמה.
לא, אתה לא מבין, בחיים, בחיים אף אחד לא ניחש את התמהיל בצורה מדוייקת של מאה אחוז.
הוא מסתכל עליי ברצינות וללא שמץ של שחצנות אומר:
גם אני לא ניחשתי, אני פשוט יודע.
היה רגע קסום ביננו.
הוא מסתכל בעיניי, כולו חשוף, זנבו סגור ולבו פתוח
אני מסתכלת בעיניו , כל כולי מוקסמת, וביני לביני קצת נכלמת...
על שקיטלגתי אוטומטית לפי חיצון, עוד פעם נופלת בפח הכל כך אנושי הזה.
לא סיפרתי לו שהרבע השני מקורו באיטליה בכלל ושסבא רבא היגר למצריים,
חנה שם דור והוליד את סבא ברוך, שעלה אח"כ לישראל.
לא רציתי להרוס את הרגע הקסום.
זה קרה לפני שלש שנים.
