סיפורים

ג'וני, צ'ארלי וההוא עם האף האדום

 בעקבות פוסט שפרסמה אורית אור, בבלוג נשימהות, ובו כתבה את המשפט הבא:

זאת שרואה הכל, זאת שרואה מעבר, זאת שלא מתרשמת מהסיפור אלא רואה רחוק ועמוק לתוך הנשמה.

עלה בי זכרון ילדות.

חבר של ההורים שהיה בא מרחוק פעם בכמה זמן

ומבקש שאסתכל לו בעיניים ואגיד לו מה אני רואה.

הייתי בת ארבע.

אולי חמש.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.

הזכרון הזה העלה בי התרגשות ורציתי לכתוב סיפור אבל היו חסרים לי כמה פרטים.

הרמתי טלפון, אמא, את זוכרת את ג'וני שהיה בא אלינו מרחוק?

ג'וני עם העין זכוכית והקעקועים? היא שואלת, ג'וני שהיה בכלל אח של ירדנה העיראקית?

 כן, כן, עכשיו נזכרתי שהוא היה אח של ירדנה פרום דה בלוק.

ממשפחת הקרפדות.

כשהייתי ילדה, נטיתי לשייך אנשים למשפחת החיות שאליהם דמו.

לרוב גם מצאתי סימוכין שבאו לידי ביטוי גם בהתנהלות ולא רק במראה החיצוני.

 אהבתי ועד היום אוהבת לשייך את השיוכים האלה ביני לביני.

יש אנשים ממשפחת הצבים, העפעפיים שלהם חצי סגורות, לאות... והצוואר קצת ארוך.

משפחת הגמלים, ריסים ארוכות וגרוגרת בולטת במיוחד

משפחת השממיות, אנשים עם עור חצי שקוף, ורידים בולטים ועיניים עגולות ומופתעות כשל זיקית.

משפחת החתוליים, על כל סוגיה, למשל, אינה חביבה עליי,

היא נתפשת בעיני כלא אמינה וקול פנימי מאותת לי זהירות. 

השיוך הזה עזר לי ככלי אבחוני לעיתים ולעיתם היווה מעכב ומקבע  מחשבתי.

הכי אתגר היה בשבילי לפצח את אלה שהם בני כלאיים, היברידיים יעני

שהם שילוב של נמלה ושועל למשל.

לפעמים לוקח לי חודשים עד שאסימון הפיצוח המדוייק יורד.

אבל סטיתי מהשביל המרכזי... חוזרת לאמא, לטלפון, לג'וני הקרפד...

את זוכרת שהוא הביא לי טבעת זהב כשהייתי בת ארבע בערך?

לא, את הטבעת הביא לך ניסים השיכור

היא עונה ומוסיפה, וזו לא היתה טבעת, זה היה צמיד...

רגע אמא, בואי נעשה סדר. 

היה חבר שלכם שהיה מגיע מרחוק ומייחס לי יכולות מיסטיות 

היה אומר שיש לי עיניים של צוענייה ואני רואה עמוק

מי זה?

זה בכלל היה צ'ארלי, היא קובעת בנחרצות.

אמא, את מתבלבלת.

אז מי גנב את התמונה שלי שהתחפשתי לבלרינה?

זה ג'וני.

ומוסיפה, בינה לבין עצמה, הוא היה מאוהב אש.

אבל הייתי בת ארבע.

לא בך, בי.

אוקיייייייייי.

אז למה הוא גנב את התמונה הכי יפה שלי מהילדות?

סוף סוף תחפושת שלא עברה מיד ליד אלא נקנתה במיוחד עבורי ולפי בחירתי?

טרום העידן "מצלמה לכל ילד", בכל חג היה מגיע צלמן לגן ומצלם כל ילד בתמונה מבויימת היטב

ומוכר אח"כ את התמונה להורים במחיר שערורייתי.

לאמא אף פעם לא היה מספיק לשלם כופר לשחרור התמונה למעט הבלרינה הורודה שהייתי באותו פורים מדובר.

כי גם אני הייתי מצולמת איתך.

אמא את מתבלבלת.

אז מי זה שהביא לי את הטבעת?

זה היה צ'ארלי.

וזה היה צמיד.

 אמא את מתבלבלת.

אני זוכרת שהיה לו אף אדום תמיד.

אוקיי, אז זה היה ניסים השיכור.

אז מי ביקש שאסתכל לו בעיניים ואגיד לו מה אני רואה?

אין לי מושג, דווקא מתאים לשיכור לשאול שאלה כזאת...

ושוב מציעה... אולי זה היה צ'ארלי?

אבל אמא מי זה צ'רלי?

לצ'ארלי היו תלתלים, היא מנסה נואשות לעורר את זכרוני.

אמאאאאאאא, שיגעת אותי.

את מתבלבלת.

לא. את מתבלבלת.  היא ענתה בנחישות.

ואמא שלי היא הכל חוץ מנחושה, בדרך כלל.

הסכמתי לקבל שאני כנראה זאת שמתבלבלת ולקחתי שלוש דמויות ושזרתי אותם לאחד. 

וענת שהייתה עדה לשיחה התגלגלה מצחוק, זו שיחה הזוייה אחותי, ג'וני הצולע וניסים עם העין

את חייבת להוציא ספר סיפורי צ'כונה.

ואמא מוסיפה בחיוך, חכי חכי עוד לא שמעת את הסיפור על ג'אנגו...

זהו, ענת שמעה ג'אנגו ונקרעה מצחוק, ספרי ספרי היא מדרבנת את אמא

אההה, סליחה שאני מפריעה לכן את המסיבה קטעתי אותן,

מנסה להציל שאריות כבוד אבוד לרפיוטיישן של הזכרון שלי,

דבר אחד שיהיה פה ברור, זו הייתה טבעת! ללא ספק!

אני זוכרת שהיא הייתה גדולה עליי וכל כמה חודשים מדדתי אותה

וכשסוף סוף היא הייתה בול במידה - אחרי חודש כבר הייתה קטנה עליי.

ואני זוכרת שהתעצבתי על כך.

אוף, עכשיו נגוז לי הסיפור על זאת שרואה מעבר, זאת שרואה לתוך הנשמה...

את יכולה לכתוב על איך הייתי מקבלת הנחות מסוחרי תל אביב בראשון בבקר, אמא מציעה.

אוקאיי, תפנית בעלילה.

כבר בגיל מאד מוקדם אמא עלתה על תגלית מרעישה.

היינו נכנסות לחנות ריקה ותוך שנייה היא הייתה מתמלאת בלקוחות.

בהגזמה.

אחרי מספר רב של פעמים היא זיהתה דפוס והפנתה את תשומת ליבי לכך.

וככה התחילה לפרסם ברחבי השכונה את יכולותיי במגנוט שפע.

במהלך השבוע היינו יורדות לאלנבי, היא הייתה מתחילה להתמקח

ותוך כדי, החנות הייתה מתמלאת לקוחות.

מה מתמלאת? בהגזמה היסטרית.

היינו עומדות בצד ונותנות לבעל העסק להשתלט על הבאלגן

וכשהתרוקנה החנות הוא היה שם לב פתאום שאנחנו שם.

היא הייתה מצביעה עליי ואומרת, הילדה מביאה מזל.

חלק היו מאמינים ולא מתמקחים יותר ונותנים לה במחיר המבוקש.

ואלה שלא היו מאמינים?

היא לא הייתה קונה.

הייתה מתייצבת ביום ראשון בעשר בבוקר בחנות.

מצביעה עליי.

ואומרת, סיפתח עם הילדה יביא לך לקוחות כל השבוע.

עכשיו, גם לאלה שלא מאמינים, ואנחנו מדברים על שנות השבעים המוקדמות, כן?

הוא יקח את הסיכון רחמנא לצלן?

אין מצב.

וככה הייתה יוצאת לה טובת חיוך ולב עם המחיר שקבעה.

עם השנים, עת ירדה אלנבי מתהילתה ופינתה מקומה לדיזינגוף סנטר

כבר הכירו אותי כל סוחרי תל אביב.

כנערה, הייתי יורדת עם חברה העירה וזוכה לכבוד מפוקפק

כי עם חלוף הזמן זה די הפך למועקה עבורי.

בואי ילדה תכנסי.

תזמין לה פלאפל.

תביא גם ברד.

תנוחו קצת, תשבו... לאן אתן ממהרות?

מנסים בייאושם לגאול את החנות משממונה.

היה בזה משהו מוזר, חשבתי לעצמי שזה כבר לא רלבנטי

ולא הבנתי למה הם מנסים לאחוז במשהו שכבר לא .

אז, עוד לא הבנתי את נפש האדם ומשעולי האחיזות בעבר.

אז, עוד לא הבנתי שבפעמים שהקסם לא עובד אלו הפעמים בהם האגו השויצר שלי עבד במרץ.

את כל זאת הבנתי במהלך החיים הארציים.

שנים רבות אחרי, טיילנו בהודו וחברים היו מקבלים בזכות זה

הנחות מרקיעות שחקים רק שאמשיך לשבת בחנות...

בעיניי הייתי סוג של אטרקציה וכל פעם התפלאתי מחדש איך זה עדיין עובד

 אבל ההודים כנראה ידעו לזהות אמת מעבר לצחוקים ועיכבו אותי עוד ועוד בחנות. 

 עד היום אני אוהבת לראות את זה קורה כשנכנסת לחנות ריקה.

אני לא אומרת מילה.

בטח שלא סוחטת מחירים.

תמיד קצת התביישתי בסירסור שלה, ניתן לומר.

רק מחייכת עמוק בלב.

ואומרת לי, אשכרה הקסם עוד עובד.

ואחרי הרבה שנים בהם משכתי שפע עבור אחרים

עכשיו לומדת לבצע חיבור לתודעת שפע עבור ביתי אני.

מאתגר? בהחלט...

אז מה היה לנו?

ג'וני זה ההוא עם העין והקעקועים שהובלטו ע"י ווסט ג'ינס תמידי

וניסים השיכור אני זוכרת כי היה לו אף אדום ושיהוק תמידי

נשארה רק תעלומה אחת, מי זה לעזאזל צ'ארלי עם התלתלים :)

וג'אנגו? טוב, הוא זה לסיפור אחר...

ככה זה...

שנות השבעים

יום חם במיוחד.

למה אני זוכרת שהיה יום חם במיוחד?

כי ריח הזיעה של הדודות המדושנות כבש את חלל החדר

חדר ופילס נתיבו אליי... צרב בנחיריים, חמצמץ...

הדודות הפרסיות , הדודות של סבתא שלי שהן גם הגיסות שלה...

אוקיי, אני אסביר רגע...

סבתא שלי התחתנה עם דוד שלה.

אמא שלה הפכה להיות גיסתה.

סבתא שלה הפכה להיות חמותה.

בשבת בשש בבוקר כשסבא היה מתארגן לבית הכנסת

היינו מזדחלים,כל הנכדים,למיטתה, 

על מנת לשמוע תלאותיה על הרגע בו התהפך עליה עולמה

הרגע ההוא בגיל 13 בו התחתנה עם אחי אמה החתיך

 אותו רגע בו הפסיקה להיות הנכדה הבכורה והאהובה של סבתה

והפכה להיות כלתה השנואה.

התרגשנו כל פעם מחדש כשהיא הרחיבה והכניסה לסיפור את אמא שלה

שברגע שהפכה לגיסתה הפכה עורה מולה וחברה לדודות נגדה.

זה תמיד הזכיר לי את האגדות על סינדרלה והאמא והאחיות החורגות.

סבתא שושנה, שנהנתה מהקהל הסקרן והצמא שהתגודד על מיטתה,

הייתה מפליגה בסיפורי ההתעמרויות נגדה

באותה חצר משותפת בה גרה כל החמולה.

אותה חצר גדולה ששימשה תפאורה לתככים ומאבקי כח,

אותה חצר עד לא מזמן שיחקה בה כילדה מאושרת ומפונקת

וברגע הבא נאלצה לפלס לה מעמד וכח , ילדה בת 13 מול הדודות המנוסות.

לא היה לה סיכוי בג'ונגל, נטולת תמיכה אפילו מאמה הורתה. 

השיא של הסיפורים הסביר למה אחותה הבכורה של אימי לקויית ראייה:

אחרי הלידה, מספרת סבתא, חליתי מאד, הרבה זמן שכבתי 

הדודות לא טיפלו בתינוקת אסתריקה ובזיהום שהתפתח לה בעיניים.

וככה איבדה אסתריקה את מאור עיניה.

בכאב גדול ובלחש הייתה מסיימת: בגלל זה היא לא התחתנה עד היום.

ועכשיו צריך לקום להכין את הקידוש לפני שסבא חוזר מבית כנסת.

סבתא האשימה את הדודות ולא סלחה.

יחד עם זאת, עד היום היא קוראת להן דודה

הן, דרך אגב, קוראות לה, גיסתי.

הדודות, יש להקשיב בעיקר למה הן לא אומרות.

השפתיים נוטפות דבש ומהלב יוצאת מדקרת סכין.

עם השנים למדתי להקשיב בעיקר למה הן לא אומרות.

שמתי לב גם שכשהן מקנטרות מישהי בגלוי אז הן אוהבות אותה

מוזר, חשבתי לי, זה הפוך ממה שצריך להיות. 

בהתחלה שנאתי ללכת לבקר כי הן היו מתעקשות לנשק אותי,

כמה פעמים, חזק, עם ריח...

אחת מהן, דודה טאג'י,  גידלה פלולה אימתנית בצידי השפתיים

וכשנישקה, המגע, גם אם מרפרף, היה בלתי נמנע...

גררר... גם עכשיו ממרחק השנים הזכרון הזה מעלה בי צמרמורת...

פעם אפילו ניסיתי לבדוק אפשרות לוגית עם אמא לקבל פטור

לא, לא היה מצב... 

לאט לאט פיתחתי שיטה ועצרתי נשימה... הגשתי לחי...

והתפללתי שהאויר יספיק לי לצלוח ולא להאלץ לשאוף ריחן אליי

הן היו לופתות את ראשי חופנות אותי לחיקן ומצחקקות, כאילו אומרות:

נדמה לך שתחמקי מזה?

דורות שלמים לפנייך ניסו ולא הצליחו.

נכדה אשכנזייה יש לשושנה... 

וגם שנאתי שברגעים הכי מעניינים ומותחים הן היו עוברות לפרסית.

אמא הייתה לוכדת את מבטי ומבטיחה במבטה שאקבל תרגום באוטובוס בחזרה. 

סבתא שושנה גם שנאה לבקר אותן, לא היה לה במה להשוויץ,

היה לה בן אחד שגר בבית וסירב להתחתן,

שלושה חתנים שלא עשו מבנותיה מלכות, בלשון המעטה...

ונכדים יפים ומוצלחים אמנם אבל השם ירחם ורחמנא לצלן, לא מדברים פרסית. 

שנות השבעים

יום חם במיוחד

אחת הדודות מספרת במבטא פרסי כבד:

הבת שלי,  שתהיה בריאה, הסתדרה בחיים

יש לה בעל דבש.

כל היום מפנק אותה.

קונה לה.

מביא לה.

מכבד אותה.

מקשיב לה.

לא מרשה לה לעבוד קשה.

מכריח אותה לנוח.

מה שהיא מבקשת הוא ישר עושה.

מלכה... אני אומרת לכם מלכה בבית היא.

מהנהנות הדודות ומנפנפות במניפתן, שואלת אחת מהן:

והבן שלך? מה שלומו איך הוא מרגיש?

הדודה מוציאה אנחה ממעמקי הבטן

הבן, מה אני אגיד לכן, נפל...

עוד אנחה עמוקה ושתיקה...

פאוזה לצבירת סקרנות ומתח... וממשיכה,

לא לפני שבודקת כמובן שכולן קשובות ומהנהנות באמפתיה:

נפל על פרינססה.

היא לא עושה כלום בבית.

הבן המסכן שלי כל היום עובד קשה כדי לקנות לה.

היא נחה והוא מנקה המסכן.

כמו עבד שלה.

היא שולטת בו.

כל מה שהיא מבקשת הוא ישר עושה.

מסכן, מפחד ממנה...

הדודות מצקצקות בשיניים  וחולקות קללות בפרסית

לפרינססה הנצלנית שתפסה את האחיין המסכן.

יש להן גם כל מיני אימרות בפרסית בחרוזים

על כלות שכאלה.

בדרך הביתה, קו 16, אני מסתכלת על אמא במבט שואל

אמא, למה מה שטוב כשמדובר בבת שלה לא טוב כשמדובר  בכלתה?

אמא אומרת:

גוֹזֶה מָן חָאשֶה

בָּלֶה מָארְדוֹם נָה חָאשֶה

ומתרגמת:

הריח של הפלוץ שלי נעים לי

הריח של אחרים לא נעים לי.

ומוסיפה:

ככה זה.

הרבה שנים אחרי ,בגן שעשועים, כשכאב לי פיזית בלב כשהבן שלי נפל ונחבל

אבל לא כאב לי כשהחבר שלו גם נפל וחטף, גם אם התעצבתי, הבנתי למה היא התכוונה. 

זה היה היום שהיה

אחה"צ, היום, אני באמצע שיחה עם מטופלת

דפיקה על הדלת

מתעלמת.

דפיקה מתעקשת וקריאה.

ניגשת לדלת.

עומדת שם מכרה

את צריכה עזרה?

? ? ?

מופתעת, אני עונה: תודה חמודה אבל אנל'א

צריכה עזרה, אני באמצע טיפול.

לא, אני צריכה עזרה.

אה, אוקיי ... מה קרה?

ואני מסתכלת לעבר רכבה שחונה מחוץ לחצרי

עשית תאונה? הילדים בסדר?

לא, לא, הכל בסדר, אבל יש פה איזה זקן חולה 

אלצהיימר שהלך לאיבוד

אוקיי... התמונה מתחילה להתבהר

אני מהנהנת ומדרבנת אותה להמשיך לספר כי ממהרת 

לחזור לשיחה שהופרעה

יש לו מספר טלפון של הבת שלו אבל תפוס שם

אוקיי... מנסה להבין איפה אני נכנסת כאן בכל הסיפור

ויש לי שלושה ילדים באוטו...

אוקיי

ואז היא שולפת את האס שיגרום לי להבין

סופסוף היכן אני משתלבת כאן בסיפור:

ובכל זאת, מצאתי אותו כאן, מול הבית שלך...

טוב, כאן כבר הבנתי.

שחררתי אותה לדרכה וגם את המטופלת וניגשתי לזקן החביב .

בכל זאת, הוא נמצא מול הבית שלי,

בטריטוריה שהיא תחת אחריותי האנרגטית מה יש לי עוד לומר...

והוא רק ממלמל, אשמתי, סליחה, זו אשמתי...

מה אגיד ומה אומר, היה לי דייט היום עם פרנץ, 

או פרי שמו המקוצר...

איש מקסים מהאלף הקודם.

בהתחלה עוד דיברתי אליו בקול רם ולאט על מנת שיבין

ומתשובותיו הבנתי שלא אלצהיימר ולא נעליים

הקשיש החביב הגיע לבקר את ביתו הקטנה, בת שישים

הם צריכים לנסוע לחתונת נכדו של אחיו , שהוא וטרינר

בעוד הוא מספר לי את סיפור חייו אני מנסה 

לדלות מידע לאן לקחת אותו ואצלה עדיין תפוס הטלפון...

הוא זכר שהיא גרה ליד בית ספר.

אוקיי התחלתי לנסוע לבתי ספר באזור

ולאט לאט הוא נזכר שזה בית ספר דתי.

ולא אלאה אתכם בכל הסיבובים שעשינו.

עברנו ליד ביתה של ביתו שלוש פעמים ורק

בפעם השלישית הוא קלט שזה הבית שלה.

את חייבת להיכנס איתי, נרים כוסית שמפניה,

לחיים !!! הוא אומר לי בחיוך רחב.

ואני מלווה אותו פנימה.

לאחר שיחה קצרה עם קלרי הבת  אני פונה לדרכי

הוא לוקח את ידי  מנשק אותה בחן ואומר במבטא הונגרי כבד:

מדמואזל, היה תענוג להכיר אותך, את אישה נפלאה

ותראי, ככה פוגשים בחיים עוד ועוד אנשים....

בעודי פונה לעבר היציאה הם מנופפים לי לשלום

תבואי לבקר.

נכנסת לרכב ומחשבה חולפת אומרת עבורי זאת הייתה משימה 

עבורו זה היה תענוג...

כיף להיות במקום שגם חוויה של ללכת לאיבוד 

יכולה להיות תענוג...

אממממ.... משהו לחשוב עליו או לייבא לחיי יותר...

מרימה טלפון למטופלת הננטשת, איפה היינו ?

אה, כן, בדיוק דיברנו על אשמה ואחריות

---

מה חלומות נראה

בואי תראי את האח שבניתי לזוג הצעיר

הוא מוליך אותי תוך כדי שמצביע לעבר הקמין.

נדהמת, אני חוזה בקמין עצים שמחמם אבל אין לראותו

הוא תופש את נפחו במרחב אבל אי אפשר לגעת בו

אין לראותו אבל יפה הוא ומעוצב...

מה...? מה זה הדבר הזה?

והוא בהצטנעות אופיינית מסביר:

איינשטיין? יחסות? קוואנטי?

אז לקחתי שתי משוואות והסקתי מהן משוואה שלישית

ובעזרתה בניתי לזוג הצעיר קמין.

הם רצו משהו מיוחד... הוא כמו מצטדק מול עיניי הפעורות

כשאין תגובה מצידי הוא ממשיך להסביר 

תראי, הרעיון היה להביא את הפונקציה שהוא ממלא

ולא את החומר ממנו הוא עשוי,

הבתים יכולים להיות מעוצבים ופונקציונאליים
ועם זאת אווריריים...נו, מה את אומרת ? הוא דוחק בי במרפקו.
 תגיד,אני מקשה, אם אתקל בו אקבל מכה?

לא נראה לי, הוא מצחקק. 
חוצמזה, הוא ממשיך, בתערוכה של פרס נובל אנשים הסתובבו בחלל האולם וכולם היו מודעים להימצאותו ועקפו אותו.
 אמממ... גם כאלה שמודעות הרוח שלהם לא מפותחת כמו המודעות לחומר? כן, את מכירה אותי, מה לי ולרוח?

פששש... פרס נובל... מרשים ואתה מבין עד לאן
הגילוי של המשוואה הזאת יקח אותנו?

כן... הוא מגרד בפדחתו במבוכה...

וואו,הצלחת להנכיח את רוח המוצר !!!

והטייטל שאני נותנת גורם לו עוד יותר אי נוחות

הוא, בעיקרון, לא מעולף על המילה : "רוח"

אלא אם זה בהקשר למהירות רוח לגלישה.

דוחקת בו מרפק: קום!

אתה לא מבין, לא אתה לא מבין

זכית בפרס נובל....

הצלחת להעביר את רוח המוצר....

משוואות של איינשטיין...

תורת היחסות....

אמצע הלילה, שלשום.

הוא מושך אותי למטה בחזרה לכרית וממלמל:

אני עוסק במדעים מדויקים, זה לא שלי זה שלכם

 רוח המוצר...  נו באמת... הוא נוחר קלות בבוז  ונרדם בחזרה.

אני לא מצליחה להרדם עד הבוקר.

חוששת שאם ארדם עכשיו זה יפרח מזכרוני עד הבקר

שוב ושוב מעלה בדמיוני את הקמין ומרגישה את חומו המלטף...

וככה עולה לו השחר.

ובבוקר, על כוס קפה, הוא אומר שאני קוקו.

ומיד מסייג: במובנים מסוימים...

---

comfortably numb

זה סיפור על ילד אחד, ילד מאד מיוחד.

במרחק של שנים, כי הילד הוא גבר היום,

כבר לא ניתן לזהות את המיוחד.

מי שעין לו חדה ומזוינת בלב פועם, 

יוכל לחוש גרעין המיוחדות.

אבל הגבר...אין לו שמץ

הקרום עוטף כל חלקה טובה.

קרום השכחה.

כמו ספינה שכיבתה מנועים אי אז בימים, 
מסיבות אלו ואחרות ושטה לה על מרחבי הגלים

נתונה לגחמות הים ולטלטלותיו.

לעיתים הים רגוע ומלטף והספינה מרחפת בנעימות

לעיתים הים אכזר.

יש ומזדמנת לקברניט ארוחה נאה בדמות דג שמן

מגיש הוא לים את הדג כמנחה, 
ככה אולי הים יאהב אותו יותר

הים לא מבין את חוקי המשחק המוזרים האלה.

הים ממשיך להיות ים, על כל גווניו ורבדיו.

איזור נוחות מאד רחב בהשלכת האחריות על הים.

הים עושה לו. הים לוקח לו.

זיכרון הימים בהם הים אכזרי מונע מהקברניט

להינות ולהתרווח בימים בהם הים בנעימות.

וכך, ברצף של הזמן חווית השיוט היא סוג של סיוט מתמשך.

כל כך מזדהה עם טלטלות המציאות שמכה בדפנות

שכח הקברניט שכל מה שעליו לעשות זה להדליק את המנוע .

נבוא ונאמר שאכן, מנוע שלא הושמש יש וחלוד הוא זקוק אולי לדחיפה ידנית חיצונית אבל כדי שידיים חיצוניות יבואו לתמוך יש וצריך הקברניט, לפני הכל, להיות מודע לנוכחותו של מנוע בספינתו.

הוא שכח.

התזכורות והרמזים להמצאות מנוע איכותי מגיעים מדי פעם.
 מדי פעם הוא שומע קולות ברשת התקשורת, חבריו מקדמת דנן קוראים לו. אבל השכחה, כמו הקרום שעוטף את ליבו, פגעה במיומנויות האוזן הארצית אשר לו ותוך שניות מועטות קריאותיהם נשמעות באוזניו כבליל הברות ג'יברשיות, אין לו מושג מה הם רוצים ממנו.

למה אין שקט בעולם הזה.

רות. עבור.

לעיתים זה דג זהב שמבליח בשמי הלילה לעיני הקברניט להזכיר חופש ושמחה ויופי כי רב.
 לעיתים זו יונה צחורה שנחה על סיפונו מוכנה להצטרף למסעו קדימה.

הם באים להנות מחיקו של הקברניט.
 אבל הוא טרוד בגל של אתמול וחרד לגל של מחר
 אין לו פנאי לבזבז זמנו על יונה צחורה או דג זהב.
 יש לו משימות על הראש,כאן הכה הגל ופער חור שיש לסתום במהרה
 שם התמוטט התורן ונקרע, צריך תפור, צריך לתפור...

לא משנה שטלאי על טלאי, הספינה עדיין צפה על פני הים.
 ובכלל, הם בטח לא כאן בשבילו.
 מה יש לדג זהב או יונה צחורה לחפש אצל קברניט שלא יודע לנווט ספינתו...

ואנו נאמר שאותה ידיעה פנימית על המצאות מנוע איכותי, עוצמתי, בעל הילוכים רבים ומרובי ערוצים אותה, ידיעה פנימית קיימת היא. 
הזרקור הפנימי מופנה לחלק שמזדהה עם המציאות וחווה עצמו נטול השפעה עליה. 

יש ועל הקברניט להכנס פנימה. 

לשיח שמתרחש בראשו.

באומץ.

לסובב את הזרקור ולהפנות אותו לכוון הידיעה.

אין לו מושג מה זה אומר. ובטח לא איך עושים את זה.

רק צמד המילים שיח פנימי שולח אותו לירכתיים 
לחפש כדור נגד כאב ראש.

ואיך השיח הזה בכלל נראה?

יש לו עלים?

מה צבעו?

אפשר לנוח תחת צילו?

אפשר, אפשר....

אנו נבוא וניתן את ההנחיה הבאה:

עצום את עינייך.

דמה אותך קברניט של ספינה גדולה.

אתה לוח המחוונים שלה.

אתה אתה ההגה.

באם תסובב שמאלה את גופך כל המבנה יסתובב עמך.

באם תדומם מנוע ותרצה לשייט בנעימים כי הים מאפשר זאת דומם אותו.

באם תנווט ספינתך בחוכמה, קשוב להנחיות ברשת התקשורת, קשוב לכוון מעופם של הציפורים.

לומד על פי להקות הדגים את הזרמים התת מימיים הרי שספינתך לא תתקל בגלי ענק.

ואיך תדע זאת?

אין איך לדעת אלא ע"י לעשות את הדרך.

אין ביטוחים.

יש מה שיש.

יש מה שתעשה שיהיה.

וכל חווית הצלחה תוריד עוד מהקרום העוטף מהות.

לאט לאט מהותך תבליח במלואה ותבהיק.

מתנותייך ליצורי הים יהיו רבות.

אתה הקברניט.

נדרשת הסכמתך לראות זאת.

הסכם לראות.

התחושה בה מושכות חייך נתונות בידיך, במלואן

אין לתאר אותה אלא כאושר גדול, שמחה, מסופקות. 

הים לא עושה לך והים לא לוקח לך.

הים הוא ים.

הוא ממשיך להיות ים, על כל גווניו ורבדיו.

אתה בוחר איך לפגוש את הים.

כרמפה למינוף תנועתך קדימה או כפולנייה ששמה מכשול לך.

ואחת ברשת התמיכה אומרת:

סרבן, סרבן בלתי נלאה הקברניט הזה שלך.
 עד שספינתו לא תתפרק לגורמים ויטבע במים העמוקים לא יושיט יד.

ואולי גם אז לא.

ואני אומרת: ילד, גבר, קברניט, אני יודעת אותך אחרת.

אמיץ אתה.

כבר נלחמת בדינוזאורים בגלגולים אחרים.

לא ויתרת כל כך מהר. 

לא ויתרת עליך.

זכור.

זכור נא.

באהבה.

" כשהלילה ירד, השקט צרב, העצב הכה בלי סוף

אז ידעתי פתאום שכל ספינותיי מעולם לא עזבו את החוף...

איך הספינות ימצאו את הדרך..."

______________________________________________

מסתבר...

מוזר. אמרת לי.

מוזר שאת כל כך מתלהבת כי דילגת את המדרגות שלוש שלוש.

שהרי את יודעת לדלג אותן כבר שמונה שמונה. לפחות.

הקשבתי לזה.

בתוך החלום, נזכרתי בחלום אחר בו אחזת בידי ודילגנו מצוקים באיבחה אחת. איזה כיף זה לעוף על מצוקים.

התחושה שאני יכולה הכל, האדרנלין. אפילו בחלום הרגשתי את הרוח הקרה מכה בפנים אך הגוף רותח מבפנים.

ובמרחב ארץ, כאן בחיים האלה

היינו עולים, כל הילדים של הבניין,

לקומה שנייה ומתחרים וסופרים

על כמה מדרגות אפשר לעוף.

וכל פעם הצלחנו יותר.

היעד הסופי היה לדלג את כל השש עשרה במכה.

הצלחתי, מתישהו...

ואחר כך אלופה בקפיצה לרוחק.

ולא רק בגלל רגליים ארוכות.

---

ג'ירני

מדפדפת לי בפייס, מגיעה לאומנית מרהיבה, ורד פרחי מעצבת כריכות לספרים. מדפדפת. אופס. עוצרת. חוזרת אחורה. עוד אחד אחורה: ג'ואני.

המילה הזאת... מעירה לי זיכרון ילדות שכבר שכחתי. בבניין שלנו בקומה הרביעית והאחרונה גרה ג'ירני.

פחדנו ממנה כמו שמפחדים מאבוללה, היא הייתה צועקת כל היום בערבית: אלחאוני יה ג'ירן.

זה למה קראנו לה ג'ירני.

היא לא יצאה אף פעם מהבית.

מדי פעם ראינו אותה בחלון צועקת: אלחאוני יה ג'ירן.

היא הייתה שמנה מאד. מאד.

שערה היה מדובלל וליפתי בצבע אפור.

באחת הפעמים הנדירות שהיא ירדה במדרגות,

(הייתה לנו מילת קוד וכל הילדים התפזרו במהירות לבתיהם, כמו בסרט אימה...) רציתי לראות אותה מקרוב, העזתי והתקרבתי לעינית שקבועה בדלת, ופתאום מתקרבת אליי פלולה ענקית במרכז הפנים, וממנה צומחות להן שערות.

זהו, לא היה ספק יותר. במכשפה אמיתית עסקינן.

ולא סתם מכשפה פושטית, המכשפה המושלמת מהאמא של האגדות.

בד"כ רק את בעלה ראינו עולה ויורד במדרגות, לא מדבר עם אף אחד, לא מחייך.

ריחמנו עליו שהוא גר עם המכשפה ג'ירני.

אח"כ התפשטה השמועה שהוא מכה אותה. מכות רצח.ו

לא מרשה לה לצאת מהבית אלא לקופת חולים.

ואנחנו, כל הילדים בשכונה- שמחנו.

שמחנו שסופסוף מישהו מראה למכשפה הרעה מה זה. מגיע לה.

המשכתי לצעוק לה מכשפה מלמטה יחד עם כל הילדים אבל משהו בי כבר היה חצוי.

ובאתי לשאול את אמא. אמא, למה ג'ירני צועקת כל הזמן "אלחאוני יה ג'ירן" ? מה זה ג'ירן?

ואמא אמרה: ג'ירן פירושו: שכנים. אלחאוני פירושו: הצילו אותי.

ה צ י ל ו   א ו ת י   ש כ נ י י .

רגשות אשמה הציפו אותי ובושה.

פעם ראשונה שחוויתי בצורה כל כך עוצמתית שגם בי קיים "רוע".

זו הייתה הפעם הראשונה גם שהתאכזבתי ממני.

ניסיתי בכל כוחי לשכנע את אמא שזה לא יכול להיות, היא הורסת את הסיפור.

ואמא חזרה ואמרה: אישה מסכנה.

אבל... אבל... יש לה אפילו פלולה עם שערות...

הכל ניסיתי ורק שלא אצטרך להתמודד ...

ואמא רק צקצקה בלשונה ואמרה: אישה מסכנה.

מעניין מה היה השם האמיתי של ג'ירני....

מעניין אם אמא שלי תזכור....

---

וותי אינעל וואבק

בעקבות סצנה מהסדרה עספור, שרק שמעתי עליה עד כה, התחיל איתי שלי לפרסם סטטוסים בהם האות ו' מחליפה את האות ר'.

" מי בא למושבה לאכול שוואוומה?"

נקרעתי מצחוק... היו כאלה מאד מוצלחים... אבל בעיקר נזכרתי ברותי.

רותי הייתה עלמה צעירה, אופס... המילה עלמה לא ממש מדוייקת כאן, רותי הייתה גבר גבר.

את הקשיחות שלה בנתה בין היתר, אני מניחה, דרך המלחמה על שמה. תארו לעצמכם ילדה שהאות ר' שזורה בשמה וההגייה שלה בלתי אפשרית מבחינתה.

איך קוראים לך? וותי.

נהיה איזה רגע, במהלך הזמן, שאף אחד כבר לא קרא לה רותי, כולם קראו לה וותי.

והיא לא הסכימה.

"למי אתה קווא וותי? אינעל וואבק..." היה משפט ששמעתי מאות פעמים בימי ילדותי,

דרום ת"א שנות השבעים.

המשפט הזה לווה כמעט תמיד עם כאפה מצלצלת.

ופתאום עולה לי זכרון שלה רצה אחרי אנשים רק כי הם קראו וותי וברחו.... חחח

ואז נהיה איזה רגע, במהלך הזמן, שאף אחד כבר לא קרא (או קווא) לה וותי, כולם קראו לה וותי אינעל וואבק.

עברנו דירה, השתדרגנו לפ"ת, עברו שנים רבות...

ואני כבר אמא צעירה לבנים וקיבלנו הזמנה לחתונת בנה של לאה (חרא עליך וחרא עליה... אבל היא זה לסיפור אחר), לאה פרום דה בלוק.

אני מגיעה לאולם (כן כן, יש שעוד מתחתנים... ובאולם...) ורואה מרחוק את וותי.

והיא קוראת לי: שווי, שווי...

ואני מתרגשת ובנפנוף ידיים אני צועקת: יה, הנה וותי!!! וותי אינעל וואבק....

והיא חוצה את כל הדרך אליי, אני מזהה את המבט הזה שלה...

אך מטעה אותי חיוך גדול, שמקומט משנים רבות של סיגריות...

היא מגיעה אליי ו....

מעיפה לי כאפה!

מה כאפה? לאטמה של הלייף.

מהכואבים...

מהמעליבים...

העלבון מתפוגג עת היא מחבקת אותי קרוב לליבה ולוחשת ברוך:

למי את קוואת וותי? ... אינעל וואבק...

גם אחרי מליון שנה ועם אהבה רבה אליי- היא לא הסכימה.

החלטה נחושה משחר ילדותה ואין אפשרות אחרת מקודדת במערכיה.

---

לאה? חרא עליך וחרא עליה...

הוא היה הנסיך של השכונה.

הילד הבלונדיני היחיד, עיניים כחולות.

זה לפני שידעתי שקוראים לזה אשכנזי.

לאה, המלכה האם, סימנה אותי בתור כלתה.

הייתי בת ארבע.

מדי פעם הייתה מזמינה אותי לארוחת ערב בשולחן המלכות עם הנסיך, בנה יחידה.

הרגשתי מורמת מעם.

שמחתי.

אצלנו, אצל הנייטיבז, ארוחת ערב הייתה צלחת אורז גדולה עם תבשיל ירקות ובשר. כבדות.

אמא הייתה יושבת, מסביבה אני ואחיי, ובטקסיות הייתה מאכילה אותנו, כל אחד בתורו.

בשולחן המלכות שבקומה השניה, באותו הזמן, הוגשו לשולחן צנימים עם חמאה, ביצת עין

ושוקו חם...

מלכותי, כבר אמרתי...

ברוב הפעמים, כששרתה עליו רוחו הטובה, אבא הרשה לי להיענות להזמנה.

ובפעמים שלא, הייתי מנסה לשכנע: אבל אבא, לאה.

והוא היה שואג: מי זאת לאה? חרא עליך וחרא עליה...

ואני הייתי לוקחת אחריות על העלבון שלה, ידעתי שדרך מרפסות המטבח בבניין שלנו שומעים הכל.

כל אמירה, כל לחישה... והוא שאג...

ויום אחד הזמנתי את הבן של קליקו (האלטעזאכן) לשחק איתי באבא ואמא.

אני זוכרת אשכרה אקט של פיתוי.

הפיתוי הראשון שלי.

בסוף הוא הסכים, איזו התרגשות...

תיחמנו לנו עם בד חלקת דשא, קירות היו בבית שבנינו אך לא גג. אני לא זוכרת יותר מדי פרטים רק קרעי תחושות...

התרגשות בשיפולי הבטן...

כנראה ההתרגשות המינית הראשונה שלי...

צעקות מקומה שנייה...

אשמה...

הילדה הזאת תהיה זונה, תקשיבו לי, אני מזהה אותן מגיל צעיר...

אני מסרבת שבוע לצאת מהבית...

בושה...

אמא מנסה לשכנע אותי שאף אחד לא יודע...

עקשנות...

ילדה לא יוצאת מהבית. לאף מקום. שבוע.

בסוף אני מאמינה לאמא...

אמא שיקרה...

מבטים...

צקצוקי לשון...

אני בת ארבע...

זונה.

ואח"כ שנים ארוכות של בוז ואכזבה שהיו בעיניה,
היא לא ידעה איך להתמודד עם העובדה שהעזתי
לבגוד בנסיך תכול העין, ועוד עם הבן של האלטעזאכן.

רחמנא לצלן.

לא ייחוס לו ולא תואר.

מדי כמה זמן היא בחרה לה כלה אחרת מהבניין
ואני לא הוזמנתי יותר לשולחן המלכות.

זה היה הפיתוי האחרון שלי.

עולה מחשבה. 
אולי כדאי לי להשמיש את היכולת הזאת שוב.