צדקת הדרך
יומולדתי ממשמש ודופק על הדלת
רוב הסיכויים שהוא לא ימצא אותי כאן
אני אוהבת לעשות לו ויברח, ככה כל שנה
והוא עדיין מתעקש לבוא... כל שנה, לא מתייאש...
אל מול העובדה שאקווריוס נכנס,
צדק צדק תרדוף וכו'...
דרך פרסומים שונים של חברים בפייסבוק
של משפטי אם תעשה ככה אז תמיד יהיה לך ככה
ורק אם תעשה ככה תוכל לראות שככה...
תמיד... רק...המילים האלה קופצות לי מן
המסך מבקשת לחלוק עמכם תובנה
צדק וצדקנות.
מתבוננת על התנהלותי לפני שנים ומזהה
שהיה לי מאד חשוב להיות צודקת
היה לי חשוב להוכיח את זה.
אני צודקת משמע אני קיימת.
ולא רק קיימת - אני כנראה גם יודעת משהו
שאתה לא יודע...
מה ששם אותי אוטומטית בעמדה גבוהה יותר
בלילה נפלא אחד, לפני מליון שנה בערך,
שאלה אותי יוכית:
למה כל כך חשוב לך להיות צודקת?
ואני כמו כל יהודייה טובה עניתי בשאלה:
מזתומרת? לכולם חשוב להיות צודקים, לא?
לא, ענתה, לי לא חשוב
לא האמנתי לה, זה לא יתכן
התרנגול כבר קרא כשסיימנו שיחה זו
במהלכה היא הובילה אותי באהבה במשעולים חדשים,
התחוורו והתחברו לי הרבה דברים.
נפתחו בפניי ערוצי חשיבה חדשים...
מה משמעות הפוסל במומו פוסל, לראות את זה
ולהחיל את זה על התנהלותי
איך כשאני צודקת וחכמה אני מפספסת למידה
חדשה ועוד, ועוד...
נוקשות... עקשנות... המה או האיך...
אסימונים נפלו ומה שעד אותו רגע היה ברור וחד
משמעי בחיי הפך להיות כר פורה לשאילת שאלות....
מתרגשת עכשיו בהיזכרי באותו לילה ארוך
ויודעת ששם הונחה אבן הפינה בבניין הבית הזה
שהתרחב והתבסס במהלך השנים שבאו.
הבית של המרכז שלי.
אז מה ההבדל עבורי בין צודקת לצדקנית?
אני בוחנת את ערכי הצדק שלי אל מול עצמי.
הם גמישים, דינאמיים, מתכווננים לדיוקים
חדשים מרגע לרגע
רק על עצמי לספר יודעת אני.
אין הם ביחס למישהו או משהו .
היחס , אם כבר, הוא ביני לבין מהותי.
צדקנות היא המלכודת שנופלת אליה כשמנסה
להחיל ערכים שלי על האחר.
היא המלכודת שנופלת אליה כשלא מכבדת
ששונה זה נפלא.
שזה מרחב של בחירה חופשית בו כל אחד
יכול לשחק לפי ערכי המוסר שלו וצדקת דרכו.
בצדקנות יש נוקשות.
ונוקשות, נו, איך לומר, לא עושה טוב
לעור הפנים...:)
וגם לשכמות, דרך אגב...
שמחה להתבונן בדרך שעשיתי.
המרכז שלי מוגדר.
פחות ופחות צריכה פיגומים בדמות חיזוקים חיצוניים.
יותר ויותר מתחזקת מידיעת מהותי האמיתית.
כשהחלקים הפנימיים שלי על מקומם אין לי
צורך לקבל להם אישור מבחוץ.
כשמזהה שמישהו יכול להיתרם מתובנה שהבנתי
מניחה כמנחה בפניו.
בעדינות...
משתפת בגוף ראשון, רק על עצמי לספר ידעתי
כבר אמרתי...?
ללא רצון, ללא ציפייה, ללא אכזבה, ללא שיפוט
באם ייקח- אשמח, שמחה אמיתית
באם לא ייקח- אולי לא בשלה לו העת
או שאולי זה מדויק עבורי אך לא עבורו.
בכל מקרה, אין לי אחריות לתוצאה אלא רק לפעולה.
בכל מקרה, תגובתו לא מגדירה אותי .
בכל מקרה, הכל ממש בסדר.
זאת צדקת דרכי.
זה חופש עבורי.
שמחת הלב בחיבורו.
אומץ.
ואולי השנה אסכים לפסוע עוד צעד ואעמוד
גם אל מול יומולדתי באומץ ושמחה בבחינת
מי שנולד הרוויח בחינת מי שבחר לרדת לכאן
נשמה אמיצה לו ואפשר ומותר ורצוי לחגוג את זה
__________________________________________________________________________________
אין כותרת יש אהבה
כששאלתי אותו: אבא, מה היית עושה למי
שעשה לי את מה שאתה עשית?
הוא ענה, בלי להסס: הייתי רוצח אותו.
והמילה רוצח ניתזה מפיו החוצה מודגשת בכעס.
אז למה שלא תרצח את עצמך?
שקט השתרר בינינו.
הוא בטלפון ציבורי בתא מעצר.
אני במטבח רועדת על שסופסוף ביטאתי במילים
ברורות את משאלתי משנים רבות.
יודעת שיש מרחק בטחון גיאוגרפי בינינו,
ועדיין, לא שולטת בסיגריה שמרקדת
ללא שליטה בין אצבעותיי.
תמות. תמות. זו הדרך היחידה לגאול את
כולנו מהאפל הזה.
רק כשלא תהיה פה נוכל להוציא את השדים,
להניח אותם על השולחן
להסתכל להם בעיניים ולראות שאנחנו
יותר חזקים מהם.
שיש משהו חזק בנו, הילדים שבחרו להיוולד לך
שלא ניתן למחיקה. גם אם היא שיטתית.
כל עוד אתה פה זה לא אפשרי.
כזה היית. מואר ואפל בו זמנית.
אוי ואבוי למי שירע לנו ובאותה נשימה
כאפה שיורדת ללא התראה ממך
גיחות למיטת הבנות תחת מסווה החשיכה.
רק על הפסים, רק על הפסים...
אז לא רצחת את עצמך, בערבית קוראים לזה חאוויף
בחרת בדרך קצת יותר ארוכה, יום אחד נפלת ומתת.
פשוט ככה. בלי סימנים מוקדמים.
רגע אחד היית וברגע הבא כבר לא.
איש צעיר שאוכל כל בקר פרוסת לחם שיפון עבה
עם שיני שום טרי ושמן זית.
סגולה לחיים ארוכים.
רוב חיי חמלתי עליך.
מגיל חמש בערך...
מתישהו כעסתי על עצמי שמרחמת עליך.
שהרי בקרב של חיי אתה האויב,
ואם מרחמים על האויב משהו לא תקין פה.
אלא שמשהו היה באמת לא תקין ועם זאת
התקין ביותר בנמצא.
ואסביר, בסופו של תהליך כל שנותר
הוא באמת לחמול על האויב.
בסופו של תהליך.
על מנת להנגיש חמלה יש קודם לעבד
כעס, כאב, ועוד מגוון רגשות
שעליהם דילגתי ביהירות או תמימות נשמתית .
אני? אני גדולה מהכאב
אני? אני בוחרת לחמול
כאב זה לחלשים, כעס לממורמרים
הניפו דגל השמחה והטרללה
יש לי מסיכה של מצחיקה
ולאירועים מיוחדים מסיכה של חזקה.
וככה עברתי דרך, מסע מהסוף להתחלה.
אישה בת ארבעים שלומדת עדיין להגיד אותה
לומדת לתת מקום ותוקף לרגשותיה
אישה שמחה שהילד שלה כועס עליה ומביע
את זה זה אומר שיש לו מקום.
הוא מספיק בטוח במקומו עד שיכול לכעוס
עצמו לדעת ואני אהיה שם.
הכעס הוא נחלת הכלל ואין רק
לאחד הזכות להשתמש בו.
טרור.
אמרה אותה אחת וצדקה, אבא שלכם, איך אומר זאת?
היה יחידת טרור של איש אחד.
ילדים שגדלו לבטל את תחושותיהם
והתניות... התניות... התניות ללגיטימיות הרגש.
אתה כועס - משמע אני צריך להעלם,
להאלם, להצטמצם.
אתה שמח - יש לי זכות להיות, משמע אני קיים.
אתה שמח ופתאום כועס- אממממ... אופס...
מה צריכה לעשות עכשיו...
במקום ממנו באתי לא נתנו לי ספר
הוראות הפעלה לדבר הזה.
צריכה לכתוב אותו בעצמי.
אין פה קיבינימאט מבוגר אחראי אחד לשאול אותו.
אני? כנראה שאני בתפקיד האחראי המבוגר.
אני אבא של עצמי ואני האמא של עצמי.
והניסיון להכפיף רצונך גם כשפיזית
אתה כבר לא כאן.
לכוד בין מימדים, מיאנת ללכת עד שיסולח לך.
מופיע לאנשים בחלום ומתחנן לסליחה.
נדרשתי לעוצמות חזקות של תוקף פעיל
להבהיר לך שעל זה אין לך שליטה.
כל אחד יבחר אם ובכלל בזמנו הוא.
האפשרויות שלך הסתיימו.
גיים אובר.
אתה מציק.
קרב עיניים ממוקד: תבין כבר.
תבין.
א ת ה מ ו כ ר ח ל ה ב י ן.
צרחתי מעמקי נשמה בשקט מוחלט .
הבין.
נכנע.
שחרר. שחרר אותנו כבר, אמרתי ברוך.
רואה את האור? הושט ידיים אליו.
הוא מוביל לגבוה יותר, שם תוכל להבין, להסיק
לתכנן את הפעם הבאה עם יותר הסתברויות להצלחה.
שם אולי תמצא מנוח לנפשך הבוערת
כאן כבר אין לך מה לעשות.
זיהה רוך כחולשה ושוב עלתה בו התנגדות להניח.
קרב ניטש. אור מול חושך.
שוב ממאן.
אין, אין, אתה לא יכול לי,
יוצאת ממני הערסית שגילתה את כוחה.
אוספת את כל שיודעת וכל שאני הנני וצדקת דרכי
ורותמת אותם לכח מניע ואסרטיבי,
המנוע של הטיל מתלהט וצובר תאוצה
אני דוחפת אותו מול פתח היציאה, ומשגרת...
יוסטון, האם שומע?
אחחחחחח...
סוף סוף שקט.
אפשר לנשום.
אני שמחה שאתה לא כאן.
אני מודה על שהיית.
תודה שדרך היותך מי שאתה יכולנו
להגדיר במדויק מה אנחנו לא רוצים להיות.
לא יכולה לזכור את הטוב שבך
כי משקל הרע גבר על הטוב.
מצטערת על כך, אך זה מה שיש כרגע.
אני מעריכה את פעולת הפינוי שלך מהמרחב.
אני יודעת שהיא נעשתה עבורנו.
לפנות לכל אחד מאיתנו זמן ריפוי.
אולי לא במודע, כבר אמרתי, חאוויף
אבל לפחות בבחירה הנשמתית שלך
הבנת שסיימת את תפקידך כאן.
בציון נכשל כמובן.
מקווה עבורך שתצליח יותר בפעמים הבאות
הייתי ערה לרצונך לעשות את הדבר הנכון
כמו גם לחוסר יכולתך לעשות אותו.
שימרת את מקום היתום בן השלוש
שהיית עד למותך.
כתירוץ לחסרונותיך וכאליבי
לאי לקיחת אחריות על חייך ומעשייך.
פ"נ סבא בן שלוש.
ולמרות שנוכחותך בחיי אתגרה אותי
והכריכה אותי לזכור מי אני באמת
עדיין, מקווה עבורי שאזכור לא לחתום
איתך מפגשים בגלגולים הבאים.
נדמה לי שסיימתי להתפתח דרך קושי.
לוקחת אחריות בכל רגע על חיי, מעשיי, מחשבותיי
חושפת רבדים של מופלאות בי שלא היו גלויים לעיניי.
בוחרת להתפתח ולגדול דרך תמיכה,
אתגר, אהבה ושמחה
בקלילות.
@ @ @
ומה את אומרת אחותי על זה שהקרב
התקיים כשאני מתקלחת?
אני שואלת ויודעת מה תהיה תשובתה הלקונית:
מציצן נשאר מציצן.
ושתינו מחייכות.
חיוך שהוא סוג של עצב והשלמה גם יחד.
@ @ @
ובשקט, בינינו, בלי שאף אחד שומע
אלחש לך שהצליח לך עם הילדים
ואדע שאתה שמח על כך, גאה ומחייך...
כי באמת רצית עבורנו רק טוב
ואף אנוש לא יבין זאת, זה לא נתפס
כמו שאמרתי, מואר ואפל דרים בכפיפה אחת
זהו !!!
משחררת את הצוות שיכולנו להיות
משחררת את הטיולים שיכולנו לטייל
משחררת את הריקוד שיכולנו לרקוד
משחררת את השחרור שיכולנו לחוות
משחררת את היכולנו הזה.
משחררת את המבט שרציתי שתישיר
משחררת את המילה שרציתי שתיאמר
משחררת את היד שרציתי שתלטף
משחררת את הלב שרציתי שיפתח
משחררת את הרציתי הזה.
משחררת את הפוטנציאל.
סולחת לי על הסיפור שסיפרתי לעצמי...
ב א ה ב ה ו ת ו ד ה ג ד ו ל ה
ריבאונד
בדיוק היום, ערב סוכות, לפני שנתיים,
לחשת: אפשר להזמין אותך לארוחת ערב?
לחשת: אפשר להזמין אותך לארוחת ערב?
עניתי: חשבתי שכבר לא תשאל.
כמו סצנה שלקוחה מהסרטים.
היה מאוחר מדי, אז הסתפקנו בקפה וסיפורי
האקסית הביצ'ית (ואני אקסית ביצ'ית בעצמי, כן)?
האקסית הביצ'ית (ואני אקסית ביצ'ית בעצמי, כן)?
לכוון שש בבקר עזבתי כשבמוחי המחשבה:
חבל, אחלה פוטנציאל אבל אין מצב.
חבל, אחלה פוטנציאל אבל אין מצב.
בסרט הזה אני אהיה שחקנית מישנה.
איך זה ששנתיים אחרי, אני עדיין מסרבת
לקבל את מה שראיתי בלילה ההוא?
לקבל את מה שראיתי בלילה ההוא?
מה זה אומר עליי?
ואיך להיות שמח בחגך והיית אך שמח?
ואיך זה שאנשים ממשיכים הלאה
בלי להניד עפעף ורק את מתעקשת?
בלי להניד עפעף ורק את מתעקשת?
וזה בכלל לא קשור לזה שממול
איך זה שאת כל כך חכמה וכל כך טיפשה?
ואין אפילו על מי לכעוס ואין את מי לשנוא
נו בודי'ס הום
ובכלל, אחריות היא פנימה ולא החוצה
יש ברית שנחתמה מזמן, במימד אחר.
היא בטלה ומבוטלת אם זה טנגו של יחיד.
על מה מתעקשת?
אולי לשם העקשנות בלבד?
אולי כדי לא לכאוב העובדה שלא היית משמעותית?
שלא הצלחת...
אגו...
כאבי, גם אם בתרגומך זו חולשה.
זו הדלת לעבור בה.
עוד נכונו לך מימושי חתימות מדויקות יותר.
מלווים את צעדייך.
משוחררת, משוחררת, משוחררת
הגדילי מבנים של שמחה והכרה בערך
עמעמי ספק, פחד, קטנות
רקדי... המשיכי לרקוד אותך
אתמול איפרתי ביומולדת של בנות שבע
ודקל ברכה את מיקה:
ודקל ברכה את מיקה:
שתלכי בדרך הורדים ולא בדרך הקוצים
ורותם הוסיפה: ותשמרי בדרכים.
ואני אומרת: עזבי אותך מגבר מרלבורו מהסרטים.
ואם כבר סרטים אז הולמרק עדיף על אלמודובר.
ולמרות ששחקניות מישנה קוטפות את האוסקר לפעמים
מתאים לי בסרט של חיי להיות שחקנית ראשית.
פשוט זה השחור החדש.
הימנעות שלך משאירה את הילדים לבד. היא אמרה.
תרשמי, תרשמי, עניתי.
מחמת הגיל, תפוסה מלאה של תאי זכרון
וחילופי איכות האש במרחב,
יש לתפוס רגע כשהוא מגיע.
ללכוד אותו על דף נייר.
היינו בדרכנו מצפון לדרום.
ההגה בידיים שלי.
העט אצלה.
הרגשתי את המילים חזקות .
הרבה ימים דילגתי על הדף הזה במחברת.
כאב לי מדי להבין המילים לעומקן.
שוב אותה אשמה בשינוי שמלה...
היום בבקר כאוס.
והוא מתבצר בשתיקתו ובהחלטה נחושה.
ואני מביאה בינינו רק חצי אמא, אמ...
כמעט ששוב מניחה..
זורמתתתת, אעלק....
ואז מבינה את האעלק.
חיבורים של לב ומרחב ותובנות
ומילים מילים מילים
שנאמרו והתיישבו
נאמרו והתעופפו
נאמרו וחדרו
נאמרו ונמחקו
בדרכן להתעופף או להימחק, כנראה השאירו חותם
עשו עבודתן...
שב, להכין לך קפה?
מה אתה באמת רוצה להגיד לי?
מה הקשת המואר שבך רוצה?
איך בכלל אתה מתחבר לרצון האמיתי?
איך אני מתחברת לרצון האמיתי?
לאן שלא תברח אתה לוקח אותך איתך...
אז לאן תברח?
עיניים לעיניים.
לב ללב.
הבנה מתגבשת, ביחסי...
כשמבין ומסכים, יוצא לפעולה.
נכנסת להתקלח, לחדש תאיי כקדם.
אחחחח... נושמת גדול.
איזה משמח להיות נוכח.
לדעת שלהיות בשבילך זה לא רק משפט או טייטל
אלא אמת לאמיתה.
חיבורים חיבורים כל הגלגלים במחשב מסתובבים
כמו מכונה משומנת היטב.
הולכת למחברת.
פותחת.
קוראת: הימנעות שלך משאירה את הילדים לבד.
כאב אין.
גם אשמה שלא בנמצא.
שמחת החיבורים נוכחת במרחב של ביני לביני.
ואהבה אלייך ילד שלי יפה ואמיץ
מראה נאמנה מקדמת דנן.
ותודה לך מורתי תלמידתי
על חיבור של לב.
ותודה לי.
על כל רבדיי...
ותודה לכם.
על שאתם כאן.
תגובה:
תרשמי תרשמי...
עכשיו כל הפיות מרחפות בשדות תדרים לנצח... ♥
אז רגע רושמת.
הימנעות. העדר נוכחות משאירה את אהובינו לבד.
כשאינך בתוקף ההעדר תופס את מקומך.
אהובה אחת ויחידה, את עיניים.
ואת לב ללב.
ואת האור בהינו.
כשליבך מסכים, אורך זוהר ונוכחותך מלאה
עכשיו כל הפיות מרחפות בשדות תדרים לנצח... ♥
אז רגע רושמת.
הימנעות. העדר נוכחות משאירה את אהובינו לבד.
כשאינך בתוקף ההעדר תופס את מקומך.
אהובה אחת ויחידה, את עיניים.
ואת לב ללב.
ואת האור בהינו.
כשליבך מסכים, אורך זוהר ונוכחותך מלאה
ומהדהדת אמת במרחב.
מים זורמים... אנחנו לא.
אנחנו נוכחים וגמישים. עוגנים במרחב.
אוהבת אותך כל כך
מים זורמים... אנחנו לא.
אנחנו נוכחים וגמישים. עוגנים במרחב.
אוהבת אותך כל כך
וכבר מתגעגעת אליך
אם יזרקו אותך בלב ים ואינך יודע לשחות, האם תטבע?
האם תכשכש בזנב בהיסטריה, תכלה כוחותיך,
ושנייה לפני הויתור
ושנייה לפני הויתור
תגיד לעצמך שעשית כמיטב יכולתך, אבל...
האם תיקח נשימה, תחליט שמכאן אתה יוצא חי
ויהי מה.
למרות שאין לך מושג איך...?
האם תחליט שישנה אפשרות שגם אם במציאות הקונקרטית
אתה לא יודע לשחות הרי שראית מלא פעמים אנשים
שוחים ועכשיו בזמן אמת, אתה יכול לנסות
לחקות את התנועות שלהם...
אתה לא יודע לשחות הרי שראית מלא פעמים אנשים
שוחים ועכשיו בזמן אמת, אתה יכול לנסות
לחקות את התנועות שלהם...
מתוך הזיכרון...?
האם משקל הקורבנות בך יכריע את משקל האמונה?
האם לאנשים שיש להם חוסן נפשי סבירות יותר
גדולה לצאת חיים מאשר ללוזר?
גדולה לצאת חיים מאשר ללוזר?
איתי שלי אומר, כן, הסבירות יותר גבוהה
אבל בסוף שניהם יטבעו.
וכשאני מדמיינת לי אותי בלב ים אני יודעת בוודאות
שלא הייתי רוצה שמישהו יצלם את זה.
זה לא יהיה כל כך אסטטי, טכנית...
אבל ברור לי שאגיע לחוף מבטחים.
ואז חושבת, טוב, לב האוקיינוס...?
אממממ...יש מצב שזה גדול עליי עם כל הרצון והאמונה.
ופותרת לי במחשבה שאומרת, כשחתומה להצלחה
יש הסתברויות תומכות להצלחה.
אין לדעת מאין תגיע העזרה.
פנימית או חיצונית לי, היא תהיה נוכחת.
מניסיון חיי דוברת.
ואם לא חתומה להצלחה? אז...
אדיוס ... been there done that
הגרי המדהימה אומרת, תלוי.. אם תרצה לטבוע תטבע..
ואם לא - תילחם.
ואם לא - תילחם.
.תלמד לשחות ותגיע לחוף מבטחים.. צו נשמה
פותח נתיבים מגיב, תלוי (או צף) בכמה גורמים:
גורל, האם את מכשפ/ה, ממונטי פייטון למדנו
שמכשפות צפות ולכן נמשות למוקד ומי שטובעת
זכאית להמשיך לחיות...בקרקעית ביכולת לחמוק
מעמלצים ולתקשר עם דולפינים וזה כבר מאד קל...
שמכשפות צפות ולכן נמשות למוקד ומי שטובעת
זכאית להמשיך לחיות...בקרקעית ביכולת לחמוק
מעמלצים ולתקשר עם דולפינים וזה כבר מאד קל...
ריבוע קרטון קטן על הלשון עובד כמו התרגום של גוגל...
נותן תחושת חופש ובטחון כוזבת ולא בטוח מה
בדיוק הם יבינו מדבריך, אבל תגיע בשלום לחוף מבטחים,
של כפר איזון כנראה.
בדיוק הם יבינו מדבריך, אבל תגיע בשלום לחוף מבטחים,
של כפר איזון כנראה.
ובושביט המלך מוסיף, תלוי אם יש לך מצופים...
או אם יד נסתרת הרימה אותך מהמצולות והעניקה
לך את חייך, שוב, שתעשה בהם משו טוב, שליחות?!
אולי בחלומות אני יודעת לדלג מצוקים באבחה אחת
לך את חייך, שוב, שתעשה בהם משו טוב, שליחות?!
אולי בחלומות אני יודעת לדלג מצוקים באבחה אחת
אז איך זה שאני לא יודעת לשחות כאן במרחב ארץ?
בחלומותיי אני יודעת לתופף על תופים
אבל כשניגשת לתוף, כאן, יוצרת צרימה
וכל פעם נדהמת מחדש מהפער, אבל אני יודעת
אז איך זה ש...?
מבינה שהכל אני כבר יודעת, נותר רק להיזכר.
ומבינה גם שאם הבנתי, אז לא הבנתי כלום.
קטעים עם החיים האלה אמרה איה.
ובשנייה האחרונה קישטה פני בדובדבן חמוץ מתוק
if you have courage in your blood,
you will swim, and if not..
you will swim, and if not..
.you will drown no matter how shallow the wate
שהרי, במים רדודים מנעד האפשרויות מוגבל
חמים, נעים, בטוח...
לפעמים זה נחמד, לעיתים מצ'עמם
תרחיב קצת ת'תנועה ותתקל בחול... במקרה הטוב
המציאות עולה על כל דמיון
תגידי, שאלתי, מה עובר עלייך?
לא יודעת... לא מצליחה להתרומם...
אבל יש בארגז הכלים שרכשת דרך התוכנית כלי בריאת מציאות
רבי עוצמה כן. ענתה מהוססת. אבל אני במין תקופה כזאת.
אנל'א מצליחה להתחבר.
להתחבר? להתחבר? להתחבר זאת לא המילה הזאת של הרוחניקים?
תקשיבי יקירתי, קומי בבקר, בעת צחצוח השיניים תני פקודות
למערכים האנרגטיים להתאזן ולכייל עצמם. פתחי את מרכז הכתר להטענה והזנה של תדרים עיליים וצאי לדרך.
אין צורך להקשר לזה רגשית ולראות צבעים וצורות וצלילים מהבריאה. פקודה אווירית נקייה במאור פנים ליום נפלא עושה את העבודה לא פחות טוב.עוד אני מסיימת את ההרצאה השוצפת שלי היא אומרת וואלה... ואני שומעת את הגלגלים שלה עובדים... לא חשבתי על זה ככה... רעיון טוב...
ועוברים להם השבועות וערב שני אחד היא מגיעה כולה מרוגשת לשיעור חייבת לספר לכם, חייבת לספר...
ומעשה שקרה לי היום כך קרה:
יש לי חוב רב שנים בביטוח לאומי.
אני שונאת משרדים ממשלתיים.
שונאת סידורים.
בשנים האחרונות הייתי במעגל של הישרדות כלכלית
ולא מצאתי את הכוחות ואת המימון לסיים את החוב שהלך ותפח דרך ריבית דריבית. בתקופה האחרונה האומנות שלי מצליחה לפרנס אותי ורווחה מתחילה להתהוות והחלטתי שהיום אני הולכת לביטוח לאומי ומסיימת את העניין. אפרוס לתשלומים... אתחנן להורדה בריבית... אוף, איך עושים את זה... בעודי מחנה את הרכב אני אומרת לעצמי אוקיי, את לומדת ויש בידייך כלים ליצירת מציאות נכון? אז יאללה תעשי בהם שימוש.
כן, אבל אני בבעסה מכל הסיפור הזה ואין לי עכשיו מצב להתחבר, עונה החבר הטלפוני הפנימי ואז אני נזכרת במילותייך... מה להתחבר? פקודה אווירית נקייה ובמאור פנים.
ושנייה לפני שאני עולה אני עומדת לפני הבניין האימתני ונותנת פקודה כללית שאפיונה סיום העניין על הצד הכי טוב הקיים עבורי בתמיכה והרמוניה ושלל מיני ירקות.
ומזל שלא היה לי כח להתחבר ולהיות ממוקדת וספציפית כי את מה שקיבלתי שם אפילו לא הייתי מעזה בחלומות הכי ורודים שלי לבקש.
המשכנו להקשיב דרוכים וחיוך כבר עולה על חלק מהשפתיים וסקרנות...
ספרי... נו כבר...
מגיע תורי, אני נכנסת לחדר בו יושבת פקידה רוטווילרית בדיוק מהסוג שאני מפחדת ממנו...
אני נכנסת ומגישה לה את הטופס.
היא רומזת לי עם האצבע להתקרב אליה.
אני רוכנת לכיוונה מהעבר השני של השולחן .
היא לוחשת לי משפט שעליי לרשום בשורה מסוימת.
אני לא מבינה עדיין מה קורה פה אבל עושה כדברה.
ואז היא מבקשת את הטופס, קוראת את מה שכתוב בו, קורעת את הטופס מול עיני הנדהמות ומצהירה בקול קשה ורם כמו רוצה שישמעו אחרוני הפקידים במסדרון הארוך: גברתי, בדקתי את הטופס ואני מודיעה לך שהחוב שלך מבוטל.
ואני? ממשיכה לשבת שם כמו קיבלתי שיתוק.
לא מצליחה להבין מי נגד מה ואיך ולמה וכמה
ובכלל מה קורה פה?
גברת, היא מרימה את הקול, את מוכנה בבקשה לפנות את המשרד יש אנשים שמחכים בתור ואני ממשיכה לבהות בה בעיני עגל ואז היא מתרככת ולוחשת לי: את יודעת, אני לא עושה את זה עבור כל אחד.
טוב אחרי סיפור כזה משתרר שקט ורק אני מפרה אותו:
אז מה היה המשפט שהיא אמרה לך לרשום?
וכולם צוחקים...
אני אספר לכם בהפסקה, ועכשיו, אפשר להתחיל את השיעור?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה