פרטים עלי

התמונה שלי
Sari Bazini Asodi, Israel
רק על עצמי לספר ידעתי. מאחר ואנחנו אחד, מה שאספר רלבנטי גם לך. מה שתספרו על עצמכם, מתנה היא לי. מורה ותלמידה נצחית. מטפלת ותומכת בעזרת כלים אנרגטיים רבי עוצמה. כלי "הפשטות שבאלוהות", בעזרתם מתאפשרת הנכחת הרצון העילי שלנו, הנשמתי, לכאן ועכשיו, במימוש מועצם. מלווה תהליך התעוררות למרחב הגלוי. תומכת בגילוי המרחבים הנסתרים מהעיניים הארציות אשר לנו, בהאצת ניקוי הכלי הנפשי והתאמתו להתגברות האש והאויר באזורנו. רקדנית בין כוכבית. מנחה קבוצת לימוד בקבלת התדר של התוכנית להכשרת שליחים שיורד עבורנו ע"י נילי בכר. מוזמנים באהבה. שרי

יום חמישי, 2 ביוני 2011

סגור זנב פתח זנב


הוא נכנס כמו טווס, פרוש זנב ונפוח חזה, להאנגר  רחב הידיים,
הציג את עצמו בשמו וחיכה שאפרוש לו שטיח אדום.
היה ברור לו שרק אשמע את שמו ומיד אקוד אפיים ארצה.
כמובן שלא היה לי מושג מי אדוני ומה תוארו.
ואני, אלופת הארץ בשירות לקוחות, עם דיפלומות בלתי רשמיות,
רק מחכה שיכנסו אליי כאלה, מזתומרת כאלה? בשפת הנוער קוראים לזה "חש".
מלשון חש עצמו. (התרגום עבור מי שאין לו טינאייג' בבית).
יש לי את היכולת להכנס באבי אביהם, באהבה כמובן.
וזה אומר מה בעצם?
שתקבל את השירות הכי אדיב ומקצועי , חיוך וקפה עליי.
את הכבוד? אתה צריך להרוויח, הוא לא מובן מאליו.
הכבוד, או האהבה, יעלו אל מול עצם מהותך האמיתית...
ולא אל מול עזרים חיצוניים כמו אממממ... כסף, למשל.
בטח לא אל מול סיפורי אני הולך לעשות לך את היום עם עסקת חייך,
אז כדאי לך להתנהג בהתאם, אופו השטיח?
מכירה מין זאמאן את הנובו-ג'אחש... במדופלמת רצינית עסקינן, כמו שכבר ציינתי בענווה יתרה.

הרמתי חצי גבה, גייסתי נימה עניינית, הצגתי את עצמי כמנהלת החנות "דידי".
הסאבטקסט רמז שאין לו עסק עם נערה זבת חוטם ועוד אמר הסאבטקסט: תרגיע.
 לא אכביר במילים,כי זו רק התפאורה למה שהתרחש בסוף אותו משא ומתן
רק אתן את המתווה שאומר שבשעתיים בהם בילינו יחד פרקתי אותו ,
לאט ובחיוך מכל נשקיו המושאלים.
כמו סייעתי בעדו להשיל מיותר ולהביא את עצמו נטו, נקי... באהבה כמובן...
 לקופה הגענו  שנינו עם לב קצת יותר פתוח, מדברים בגובה העיניים, נעימות שורה ביננו.
מיותר לציין שזו הייתה עסקה מינורית שכמובן הייתה רחוקה מלהיות עסקת חיי.

אוףףף, כמה מדברת זאתי... אנחנו  עדיין רק בתפאורה...
סיפור טוב צריך שתהיה לו תפאורה ראויה דארלינג,
ואם אין לך סבלנות זה זמן מעולה טו לוג אאוט.
אאוצ'... טוב, נו, תמשיכי.
תודה לך, ובכן...

ברגע מסויים הוא פונה אליי ושואל: תגידי, מאיזו עדה את? ומיד ממשיך:
לא, לא, לא, אל תעני לי, אני יודע.
ואני מחייכת חיוך פנימי ואומרת לעצמי, אין, אין גבול לשחצנות כנראה.
עונה: מעורבת מאד, לא נראה לי שתצליח לעלות על הדיוק של התמהיל.
ממשיכה לארוז לו את המוצרים.
אממממ.... הוא חוכך... ואחרי השתהות קצרה אומר: חצי פרסייה,
נכון, אני מחייכת אליו, מזל של מתחילים, עם עיניים פרסיות כמו שלי אי אפשר לטעות.
למרות שהרבה טעו לפניו ואמרו מרוקאית או עיראקית, מזדחלת לה מחשבה.
אולי בכל זאת הוא יודע משהו....
החצי השני... הוא מקמט מצחו ומתכנס פנימה לאיזו הקשבה
שני רבעים, אני קוטעת אותו בחיוך  קונדסי חצי מנצח.
אוקיי, הוא מקליד את המידע החדש להארד דיסק שבמוחו ועושה סקירה מהירה.
מרים אליי מבטו ויורק: חאלבית.
כאן כבר הבנתי שקורה משהו יוצא דופן.
חאלבית? חאלבית? מי בכלל יודע שיש עיר כזו בסוריה?
 משם הגיעה סבתי שרינה, ועל שמה אני קרואה, או קרויה , או וואטאבר...
מי יש לו זמן לדקדוק עכשיו אל מול מה שקורה פה?
לא מאמינה שנובו-ג'אחש יכול להיות כזה חד אבחנה, אני מתחילה לחשוד...
תגיד, אתה מכיר אותי מאיפשהוא? אולי ביררת עליי איפשהוא?
ובמוחי רצים כל מיני תרחישים מסרטי אימה אמריקאים
אני יודע מה עשית בלילה הקודם סטייל.
הוא לא עונה, מצחו עדיין מקומט, והקשב שלו מופנה פנימה.
מרים אליי עיניו, מסתכל במבט חצי בוהה וברפיון מה פולט: מצרית.
כן, הרבע השני הוא מצרית, חוזר שוב בבטחון.
אני נשענת על הקיר שמאחורי, מוכת תדהמה.
לא, אתה לא מבין, בחיים, בחיים אף אחד לא ניחש את התמהיל בצורה מדוייקת של מאה אחוז.
הוא מסתכל עליי ברצינות וללא שמץ של שחצנות אומר:
גם אני לא ניחשתי, אני פשוט יודע.

היה רגע קסום ביננו.
הוא מסתכל בעיניי, כולו חשוף, זנבו סגור ולבו פתוח
אני מסתכלת בעיניו , כל כולי מוקסמת, וביני לביני קצת נכלמת...
על שקיטלגתי אוטומטית לפי חיצון, עוד פעם נופלת בפח הכל כך אנושי הזה.
לא סיפרתי לו שהרבע השני מקורו באיטליה בכלל ושסבא רבא היגר למצריים,
 חנה שם  דור והוליד את סבא ברוך, שעלה אח"כ לישראל.
לא רציתי להרוס את הרגע הקסום.
זה קרה לפני שלש שנים.

יום חמישי, 26 במאי 2011

ככה זה...


שנות השבעים
יום חם במיוחד.
למה אני זוכרת שהיה יום חם במיוחד?
כי ריח הזיעה של הדודות המדושנות כבש את חלל החדר
חדר ופילס נתיבו אליי... צרב בנחיריים, חמצמץ...
הדודות הפרסיות , הדודות של סבתא שלי שהן גם הגיסות שלה...
אוקיי, אני אסביר רגע...
סבתא שלי התחתנה עם דוד שלה.
אמא שלה הפכה להיות גיסתה.
סבתא שלה הפכה להיות חמותה.
בשבת בשש בבוקר כשסבא היה מתארגן לבית הכנסת
היינו מזדחלים,כל הנכדים,למיטתה, 
על מנת לשמוע תלאותיה על הרגע בו התהפך עליה עולמה
הרגע ההוא בגיל 13 בו התחתנה עם אחי אמה החתיך
 אותו רגע בו הפסיקה להיות הנכדה הבכורה והאהובה של סבתה
והפכה להיות כלתה השנואה.
התרגשנו כל פעם מחדש כשהיא הרחיבה והכניסה לסיפור את אמא שלה
שברגע שהפכה לגיסתה הפכה עורה מולה וחברה לדודות נגדה.
זה תמיד הזכיר לי את האגדות על סינדרלה והאמא והאחיות החורגות.
סבתא שושנה, שנהנתה מהקהל הסקרן והצמא שהתגודד על מיטתה,
הייתה מפליגה בסיפורי ההתעמרויות נגדה
באותה חצר משותפת בה גרה כל החמולה.
אותה חצר גדולה ששימשה תפאורה לתככים ומאבקי כח,
אותה חצר עד לא מזמן שיחקה בה כילדה מאושרת ומפונקת
וברגע הבא נאלצה לפלס לה מעמד וכח , ילדה בת 13 מול הדודות המנוסות.
לא היה לה סיכוי בג'ונגל, נטולת תמיכה אפילו מאמה הורתה. 
השיא של הסיפורים הסביר למה אחותה הבכורה של אימי לקויית ראייה:
אחרי הלידה, מספרת סבתא, חליתי מאד, הרבה זמן שכבתי 
הדודות לא טיפלו בתינוקת אסתריקה ובזיהום שהתפתח לה בעיניים.
וככה איבדה אסתריקה את מאור עיניה.
בכאב גדול ובלחש הייתה מסיימת: בגלל זה היא לא התחתנה עד היום.
ועכשיו צריך לקום להכין את הקידוש לפני שסבא חוזר מבית כנסת.
סבתא האשימה את הדודות ולא סלחה.
יחד עם זאת, עד היום היא קוראת להן דודה
הן, דרך אגב, קוראות לה, גיסתי.

הדודות, יש להקשיב בעיקר למה הן לא אומרות.
השפתיים נוטפות דבש ומהלב יוצאת מדקרת סכין.
עם השנים למדתי להקשיב בעיקר למה הן לא אומרות.
שמתי לב גם שכשהן מקנטרות מישהי בגלוי אז הן אוהבות אותה
מוזר, חשבתי לי, זה הפוך ממה שצריך להיות. 


בהתחלה שנאתי ללכת לבקר כי הן היו מתעקשות לנשק אותי,
כמה פעמים, חזק, עם ריח...
אחת מהן, דודה טאג'י,  גידלה פלולה אימתנית בצידי השפתיים
וכשנישקה, המגע, גם אם מרפרף, היה בלתי נמנע...
גררר... גם עכשיו ממרחק השנים הזכרון הזה מעלה בי צמרמורת...
פעם אפילו ניסיתי לבדוק אפשרות לוגית עם אמא לקבל פטור
לא, לא היה מצב... 
לאט לאט פיתחתי שיטה ועצרתי נשימה... הגשתי לחי...
והתפללתי שהאויר יספיק לי לצלוח ולא להאלץ לשאוף ריחן אליי
הן היו לופתות את ראשי חופנות אותי לחיקן ומצחקקות, כאילו אומרות:
נדמה לך שתחמקי מזה?
דורות שלמים לפנייך ניסו ולא הצליחו.
נכדה אשכנזייה יש לשושנה... 
וגם שנאתי שברגעים הכי מעניינים ומותחים הן היו עוברות לפרסית.
אמא הייתה לוכדת את מבטי ומבטיחה במבטה שאקבל תרגום באוטובוס בחזרה. 
סבתא שושנה גם שנאה לבקר אותן, לא היה לה במה להשוויץ,
היה לה בן אחד שגר בבית וסירב להתחתן,
שלושה חתנים שלא עשו מבנותיה מלכות, בלשון המעטה...
ונכדים יפים ומוצלחים אמנם אבל השם ירחם ורחמנא לצלן, לא מדברים פרסית. 

שנות השבעים
יום חם במיוחד
אחת הדודות מספרת במבטא פרסי כבד:
הבת שלי,  שתהיה בריאה, הסתדרה בחיים
יש לה בעל דבש.
כל היום מפנק אותה.
קונה לה.
מביא לה.
מכבד אותה.
מקשיב לה.
לא מרשה לה לעבוד קשה.
מכריח אותה לנוח.
מה שהיא מבקשת הוא ישר עושה.
מלכה... אני אומרת לכם מלכה בבית היא.
מהנהנות הדודות ומנפנפות במניפתן, שואלת אחת מהן:
והבן שלך? מה שלומו איך הוא מרגיש?
הדודה מוציאה אנחה ממעמקי הבטן
הבן, מה אני אגיד לכן, נפל...
עוד אנחה עמוקה ושתיקה...
פאוזה לצבירת סקרנות ומתח... וממשיכה,
לא לפני שבודקת כמובן שכולן קשובות ומהנהנות באמפתיה:
נפל על פרינססה.
היא לא עושה כלום בבית.
הבן המסכן שלי כל היום עובד קשה כדי לקנות לה.
היא נחה והוא מנקה המסכן.
כמו עבד שלה.
היא שולטת בו.
כל מה שהיא מבקשת הוא ישר עושה.
מסכן, מפחד ממנה...
הדודות מצקצקות בשיניים  וחולקות קללות בפרסית
לפרינססה הנצלנית שתפסה את האחיין המסכן.
יש להן גם כל מיני אימרות בפרסית בחרוזים
על כלות שכאלה.

בדרך הביתה, קו 16, אני מסתכלת על אמא במבט שואל
אמא, למה מה שטוב כשמדובר בבת שלה לא טוב כשמדובר  בכלתה?
אמא אומרת:
גוֹזֶה מָן חָאשֶה
בָּלֶה מָארְדוֹם נָה חָאשֶה

ומתרגמת:
הריח של הפלוץ שלי נעים לי
הריח של אחרים לא נעים לי.

ומוסיפה:
ככה זה.

הרבה שנים אחרי ,בגן שעשועים, כשכאב לי פיזית בלב כשהבן שלי נפל ונחבל
אבל לא כאב לי כשהחבר שלו גם נפל וחטף, גם אם התעצבתי, הבנתי למה היא התכוונה. 



יום ראשון, 24 באפריל 2011

ג'וני, צ'ארלי וההוא עם האף האדום

 בעקבות פוסט שפרסמה אורית אור, בבלוג נשימהות, ובו כתבה את המשפט הבא:
זאת שרואה הכל, זאת שרואה מעבר, זאת שלא מתרשמת מהסיפור אלא רואה רחוק ועמוק לתוך הנשמה.
עלה בי זכרון ילדות.
חבר של ההורים שהיה בא מרחוק פעם בכמה זמן
ומבקש שאסתכל לו בעיניים ואגיד לו מה אני רואה.
הייתי בת ארבע.
אולי חמש.
לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.
הזכרון הזה העלה בי התרגשות ורציתי לכתוב סיפור אבל היו חסרים לי כמה פרטים.
הרמתי טלפון, אמא, את זוכרת את ג'וני שהיה בא אלינו מרחוק?
ג'וני עם העין זכוכית והקעקועים? היא שואלת, ג'וני שהיה בכלל אח של ירדנה העיראקית?
 כן, כן, עכשיו נזכרתי שהוא היה אח של ירדנה פרום דה בלוק.
ממשפחת הקרפדות.
כשהייתי ילדה, נטיתי לשייך אנשים למשפחת החיות שאליהם דמו.
לרוב גם מצאתי סימוכין שבאו לידי ביטוי גם בהתנהלות ולא רק במראה החיצוני.
 אהבתי ועד היום אוהבת לשייך את השיוכים האלה ביני לביני.
יש אנשים ממשפחת הצבים, העפעפיים שלהם חצי סגורות, לאות... והצוואר קצת ארוך.
משפחת הגמלים, ריסים ארוכות וגרוגרת בולטת במיוחד
משפחת השממיות, אנשים עם עור חצי שקוף, ורידים בולטים ועיניים עגולות ומופתעות כשל זיקית.
משפחת החתוליים, על כל סוגיה, למשל, אינה חביבה עליי,
היא נתפשת בעיני כלא אמינה וקול פנימי מאותת לי זהירות. 
השיוך הזה עזר לי ככלי אבחוני לעיתים ולעיתם היווה מעכב ומקבע  מחשבתי.
הכי אתגר היה בשבילי לפצח את אלה שהם בני כלאיים, היברידיים יעני
שהם שילוב של נמלה ושועל למשל.
לפעמים לוקח לי חודשים עד שאסימון הפיצוח המדוייק יורד.
אבל סטיתי מהשביל המרכזי... חוזרת לאמא, לטלפון, לג'וני הקרפד...

את זוכרת שהוא הביא לי טבעת זהב כשהייתי בת ארבע בערך?
לא, את הטבעת הביא לך ניסים השיכור
היא עונה ומוסיפה, וזו לא היתה טבעת, זה היה צמיד...
רגע אמא, בואי נעשה סדר. 
היה חבר שלכם שהיה מגיע מרחוק ומייחס לי יכולות מיסטיות 
היה אומר שיש לי עיניים של צוענייה ואני רואה עמוק
מי זה?
זה בכלל היה צ'ארלי, היא קובעת בנחרצות.
אמא, את מתבלבלת.
אז מי גנב את התמונה שלי שהתחפשתי לבלרינה?
זה ג'וני.
ומוסיפה, בינה לבין עצמה, הוא היה מאוהב אש.
אבל הייתי בת ארבע.
לא בך, בי.
אוקיייייייייי.
אז למה הוא גנב את התמונה הכי יפה שלי מהילדות?
סוף סוף תחפושת שלא עברה מיד ליד אלא נקנתה במיוחד עבורי ולפי בחירתי?
טרום העידן "מצלמה לכל ילד", בכל חג היה מגיע צלמן לגן ומצלם כל ילד בתמונה מבויימת היטב
ומוכר אח"כ את התמונה להורים במחיר שערורייתי.
לאמא אף פעם לא היה מספיק לשלם כופר לשחרור התמונה למעט הבלרינה הורודה שהייתי באותו פורים מדובר.
כי גם אני הייתי מצולמת איתך היא עונה לשאלתי ומעירה אותי משרעפיי.
אמא את מתבלבלת.
אז מי זה שהביא לי את הטבעת?
זה היה צ'ארלי.
וזה היה צמיד.
 אמא את מתבלבלת.
אני זוכרת שהיה לו אף אדום תמיד.
אוקיי, אז זה היה ניסים השיכור.
אז מי ביקש שאסתכל לו בעיניים ואגיד לו מה אני רואה?
אין לי מושג, דווקא מתאים לשיכור לשאול שאלה כזאת...
ושוב מציעה... אולי זה היה צ'ארלי?
אבל אמא מי זה צ'רלי?
לצ'ארלי היו תלתלים, היא מנסה נואשות לעורר את זכרוני.
אמאאאאאאא, שיגעת אותי.
את מתבלבלת.

לא. את מתבלבלת.  היא ענתה בנחישות.
ואמא שלי היא הכל חוץ מנחושה, בדרך כלל.
הסכמתי לקבל שאני כנראה זאת שמתבלבלת ולקחתי שלוש דמויות ושזרתי אותם לאחד. 
וענת שהייתה עדה לשיחה התגלגלה מצחוק, זו שיחה הזוייה אחותי, ג'וני הצולע וניסים עם העין
את חייבת להוציא ספר סיפורי צ'כונה.
ואמא מוסיפה בחיוך, חכי חכי עוד לא שמעת את הסיפור על ג'אנגו...
זהו, ענת שמעה ג'אנגו ונקרעה מצחוק, ספרי ספרי היא מדרבנת את אמא
אההה, סליחה שאני מפריעה לכן את המסיבה קטעתי אותן,
מנסה להציל שאריות כבוד אבוד לרפיוטיישן של הזכרון שלי,
דבר אחד שיהיה פה ברור, זו הייתה טבעת! ללא ספק!
אני זוכרת שהיא הייתה גדולה עליי וכל כמה חודשים מדדתי אותה
וכשסוף סוף היא הייתה בול במידה - אחרי חודש כבר הייתה קטנה עליי.
ואני זוכרת שהתעצבתי על כך.
אוף, עכשיו נגוז לי הסיפור על זאת שרואה מעבר, זאת שרואה לתוך הנשמה...
את יכולה לכתוב על איך הייתי מקבלת הנחות מסוחרי תל אביב בראשון בבקר, אמא מציעה.

אוקאיי, תפנית בעלילה.

כבר בגיל מאד מוקדם אמא עלתה על תגלית מרעישה.
היינו נכנסות לחנות ריקה ותוך שנייה היא הייתה מתמלאת בלקוחות.
בהגזמה.
אחרי מספר רב של פעמים היא זיהתה דפוס והפנתה את תשומת ליבי לכך.
וככה התחילה לפרסם ברחבי השכונה את יכולותיי במגנוט שפע.
במהלך השבוע היינו יורדות לאלנבי, היא הייתה מתחילה להתמקח
ותוך כדי, החנות הייתה מתמלאת לקוחות.
מה מתמלאת? בהגזמה היסטרית.
היינו עומדות בצד ונותנות לבעל העסק להשתלט על הבאלגן
וכשהתרוקנה החנות הוא היה שם לב פתאום שאנחנו שם.
היא הייתה מצביעה עליי ואומרת, הילדה מביאה מזל.
חלק היו מאמינים ולא מתמקחים יותר ונותנים לה במחיר המבוקש.
ואלה שלא היו מאמינים?
היא לא הייתה קונה.
הייתה מתייצבת ביום ראשון בעשר בבוקר בחנות.
מצביעה עליי.
ואומרת, סיפתח עם הילדה יביא לך לקוחות כל השבוע.
עכשיו, גם לאלה שלא מאמינים, ואנחנו מדברים על שנות השבעים המוקדמות, כן?
הוא יקח את הסיכון רחמנא לצלן?
אין מצב.
וככה הייתה יוצאת לה טובת חיוך ולב עם המחיר שקבעה.
עם השנים, עת ירדה אלנבי מתהילתה ופינתה מקומה לדיזינגוף סנטר
כבר הכירו אותי כל סוחרי תל אביב.
כנערה, הייתי יורדת עם חברה העירה וזוכה לכבוד מפוקפק
כי עם חלוף הזמן זה די הפך למועקה עבורי.
בואי ילדה תכנסי.
תזמין לה פלאפל.
תביא גם ברד.
תנוחו קצת, תשבו... לאן אתן ממהרות?
מנסים בייאושם לגאול את החנות משממונה.
היה בזה משהו מוזר, חשבתי לעצמי שזה כבר לא רלבנטי
ולא הבנתי למה הם מנסים לאחוז במשהו שכבר לא .
אז, עוד לא הבנתי את נפש האדם ומשעולי האחיזות בעבר.
אז, עוד לא הבנתי שבפעמים שהקסם לא עובד אלו הפעמים בהם האגו השויצר שלי עבד במרץ.
את כל זאת הבנתי במהלך החיים הארציים.

שנים רבות אחרי, טיילנו בהודו וחברים היו מקבלים בזכות זה
הנחות מרקיעות שחקים רק שאמשיך לשבת בחנות...
בעיניי הייתי סוג של אטרקציה וכל פעם התפלאתי מחדש איך זה עדיין עובד
 אבל ההודים כנראה ידעו לזהות אמת מעבר לצחוקים ועיכבו אותי עוד ועוד בחנות. 
 עד היום אני אוהבת לראות את זה קורה כשנכנסת לחנות ריקה.
אני לא אומרת מילה.
בטח שלא סוחטת מחירים.
תמיד קצת התביישתי בסירסור שלה, ניתן לומר.
רק מחייכת עמוק בלב.
ואומרת לי, אשכרה הקסם עוד עובד.
ואחרי הרבה שנים בהם משכתי שפע עבור אחרים
עכשיו לומדת לבצע חיבור לתודעת שפע עבור ביתי אני.
מאתגר? בהחלט...
אז מה היה לנו?
ג'וני זה ההוא עם העין והקעקועים שהובלטו ע"י ווסט ג'ינס תמידי
וניסים השיכור אני זוכרת כי היה לו אף אדום ושיהוק תמידי
נשארה רק תעלומה אחת, מי זה לעזאזל צ'ארלי עם התלתלים :)
וג'אנגו? טוב, הוא זה לסיפור אחר...

יום שלישי, 5 באפריל 2011

פנימה, למעלה, לרוחב

לאורך עידן אדמה דורות רבים של אנושות הרימו 
ידיים למעלה בבקשת תמך ועזרה.
אנו, הקטנים חסרי הישע שולחים תחנון ובקשה 
למישהו שיעזור ויושיע.
אותה נשיאת עיניים למעלה וציפייה לעזרה 
נבעה מתחושת הנפרדות.
אותה גישה נפוצה ומושרשת יצרה תופעת לוואי
אותה אתם מנסים היום למגר,
אותה אנו באים לעזור לכם להטמיר ולשנות.
אותה תחושת נפרדות יצרה בעבורכם, היינו אומרים,
את אותה אנושות שאינה מאמינה ביכולתה לנתב את מסלולה
ואת האירועים הנקרים על דרכה.
אותה תחושת נפרדות יצרה אנוש אשר אינו לוקח אחריות
על חייו ואת המושכות לידיו.
אותה תחושת נפרדות מאותו אלוהה,
אותה תחושת נפרדות מאותה ליבת נשמה
עוצמתית ובוטחת שהיא המקור לכל אחד מכם המתהלך כאן,
אותה תחושת נפרדות מאותה ידיעת השלם שאתם,
כמצבור נשמות פועם ומבהיק,
במצבן ההתחלתי לפני התנדבות במרחב למידה זה, מרחב ארץ.
ואנו נבוא ונאמר שאותה מגמת אי לקיחת אחריות
מחלחלת ויורדת היא עד לרבדים נמוכים 
ואין היא סוגיה של עליונים רק.
במערכות הנפש אשר לכם הנכם משליכים אחריות 
החוצה על זה שמולכם.
השלכה החוצה של אחריות היא בעצם, היינו אומרים,
דחייה של מתנה המוגשת לך ע"י האחר.
מתנה אשר לעיתים אכן,  מגיעה לפתחך ונחווית כצרימה,
כאי נעימות ע"י מעשה של אחר.
השלכת המתנה מונעת היא הקשבה פנימית ללמידה 
הבאה להילמד בעזרתה,
השלכה מונעת היא בירור פנימי המוטה מהקשבה,
מונעת בהירות והסכמה לשינוי, מונעת היא חדש בעבורכם.
מונעת שינוי בפועל.
אותה השלכה מייצרת סיכום האירועים וחלוקה לשחור ולבן, הוא עשה ככה וככה, הוא היה לא בסדר, מסקנה הגיונית אני בסדר והכל בסדר וניתן להמשיך הלאה עד ההתקלות הבאה.יש בה עצימת עיניים, נוקשות, צדקנות ובעיקר משאירה אתכם במצב של קורבן במקרה אחד ובמצב של מקרבן בקצה השני. אותה השלכה החוצה גורמת למרב התחלואים, החל במימד הגופי פיזי, דרך מערכות יחסים, ועד למלחמות הגדולות בין העמים. החל מהם עשו לי, הוא לקח לי, היא עצבנה אותי ועד אין לי מזל, וכלה באלוהים לא אוהב אותי ועוד.

יש ועליכם להבין שאותו צעד ראשוני לריפוי והעלאת התדר בעולמכם בואכה זמנים חדשים הינו אותה הסכמה פנימית של כל אחד ואחת לייצר חוזה פנימי עם עצמו בו הוא מתחייב להזכיר לעצמו בכל עת בה הוא פוגש בצרימה להחזיר את מרכז הכובד פנימה. 
ואנו נסביר, ישנה נחיצות לייצר הבנה שכלית אווירית המגובה עם הסכמה פנימית לראות את ההקשרים והחתימות אשר יצרתם מבעוד מועד לפני רדתכם למרחב ארץ. אותם מפגשים עם אחרים באים ברובם לחזק ולדרבן אתכם לגדילה והתפתחות. מאחר וזהו מרחב שעבד דרך קטבים, טוב ורע חיוב ושלילה, הרבה מן המפגשים, מהותיים ומהותיים פחות, יחוו בעולמכם הרגשי כמכשולים או כמייצרים רגשות שלילה. ראו נא, אותו מפגש המייצר בכם רגשות חזקים, גם אם שליליים, זהו המפגש בו תהיה לכם למידה משמעותית ביותר.
באם אכן תסכימו.
יש ונאמר שנשמות מנוסות אתם וייצרתם בעבורכם את האפשרות שכשצרימה ברמה מסוימת לא תביא אתכם לידי תנועה לשינוי הרי שיפתח פוטנציאל חדש שצרימתו עוצמתית יותר.  בעבור כך שאולי הוא יניע לפעולת שינוי. וכך עד אין סוף. כמו שכבר אמרנו, על מנת לייצר אפשרות ללמידה יש ועליכם לשאול עצמכם מה כל מפגש בא להניע עבורי.

כשנקודת הכובד נשארת אני, עצמי, עבורי.

אל מול כך, יש תחילה להבין את אותו חוק מרחבי האומר 
דומה מושך דומה.
באם נאמר שכל פעולה שלכם מאופיינת ברמות התדר,
כך כל מחשבה אשר לכם ואף כל אמונה אשר מתגוררת פנימה.
ואם נאמר שתדר תמיד יזמן מולו תואם תדר.
הרי שמכך ניתן להבין את אותה דינאמיקה הפועלת
בעולמכם ומייצרת היא תמיד מפגשים תואמים תדר.
תמיד.
כשמפגש מייצר תחושה של חוסר תיאום תדר
אין זה אכן חוסר תיאום תדר  אלא שיקוף של פער.
ונסביר איך, למשל, יכול להתבטא אותו פער.

מה הפעולה שאת עושה כשאת מזמנת עבורך ברמת המילה בן זוג  ראוי ומאופיין ספציפית אולם ברמות המציאות מזומנים לפתחך בני זוג פוטנציאליים שאינם תואמים לבקשתך, דרישתך, הזמנתך? האם תשליכי האחריות על כל המין הגברי, תביני שאין גברים כאלה בנמצא, תתייאשי ותרימי ידיים? האם תשליכי אחריות על הכוכבים וגרמי השמיים, תגידי אין לי מזל, תתייאשי ותרימי ידיים? האם תיקחי אחריות ותביני שהפער שנפער במציאות הינו שיקוף של פער פנימי ותפני פנימה זרקור לגילוי ומיגור אותו פער? אותו פער בו את מזמינה את הטוב ביותר בעבורך אולם מקיימת הנך אמונה פנימית חרישית שאינך באמת ראויה ?

ואנו נבוא ונאמר שאכן, בהכרח, כשפערים מערכתיים בין רמות הנפש והרוח מצמצמים עצמם הרי שגם במציאות המשתקפת אליכם לא תחוו פערים ותסכול.
וכשמחברים לכל זאת את אותו מערך נשמתי גבוה דרכו אתם חווים את אותו בורא מועצם  אשר אתם, הרי שכמו שאומרים בעולמכם, השמיים אינם הגבול.
ובכך היינו אומרים שמזור מזומן בעבורך באם תסכים לראות עצמך כבורא היחיד של חייך.
באם תסכים לקחת את המושכות אליך.
תמיכה רבה מזומנת עבורך עת תסכים.
תשובות יגיעו לפתחך.
אכן, כל תודעת האלוהה על כל שלוחותיה תממן ותתגבר בשמחה כל פעולה  שתזומן דרך כך.
הנכם מבורכים על צעד פנימה, חיבור למעלה, נופים של רוחב.

יום שני, 28 במרץ 2011

ברבורים

אמאל'ה.... תיקחו את הקוף הזה ממני.
זה המשפט הראשון ששמעתי עת הגחתי החוצה דרך תעלת הלידה
ללא מנוי למכון לייזר ועם קארה שחור שכיסה את כל גופי הקט.
אין לי זיכרון של זה אבל שמעתי מאמא.
 היא זו שצעקה בבעתה עת הונחתי לה על הבטן.
היא גם מסבירה למה זה המשפט הראשון שיצא לה מהפה:
היית מכוסה בשערות שחורות מהעורף ועד לעצם הזנב.
ועוד מוסיפה, אפילו על תנוכי האוזניים הייתה לך פלומה שחורה...
לזכותה רק אציין שאמא הייתה ילדה בת שש עשרה בעת האירוע.
ילדה ילדה ילדה.

סיפורה אולי רמז לי באיזושהי דרך למה הרבה שנים סירבתי לראות יופי בי.
שנים ארוכות לא הצלחתי להסתכל במראה ולצאת עם אותה מסקנה שאחרים הגיעו אליה.
למרות שהפלומות נשרו מזמן והחליף אותם שיער בהיר וזוהר, 
כל מחמאה שקיבלתי כווצה אותי במקום להרחיב לב.
ובעקרון כולם היו שקרנים.

לתעתועי המיינד והעיניים הפיזיות שלי התוודעתי לאחר לידת בכורי
במהלך ההיריון עליתי 40 ק"ג ואיך שיצאתי מחדר התאוששות עברתי לתזונת
תפוזים, נס קפה וסגריות.
אל תנסו את זה בבית... ולזכותי אומר שהייתי בת 22...
ילדה ילדה ילד...
לאחר ארבעה חודשים הגעתי לבוטיק לי קופר של לידיה בפתח תקווה סיטי
ובגאווה נונשלנטית אמרתי: לידיה, תני לי ג'ינס מידה 44.
לידיה הסתכלה עליי וצחקה: מותק, מידה 38 תהיה עלייך גדולה.
ואני מסתכלת במראה ורואה שמנה.
ומתווכחות... ומתווכחות... ומודדת... ו.. לידיה צודקת.
באותו רגע הבנתי לליבן של אנורקסיות.
המחלה מתקיימת בפער בין המציאות לבין איך שאת תופשת אותה.
לראשונה בחיי הבנתי שיש אפשרות שפער כזה בכלל יכול להתקיים,
שמה שאני רואה בעיניים הארציות שלי הוא לא האמת האבסולוטית.
זו הייתה ידיעה מטלטלת.

הרבה שנים אחרי עשיתי את החיבורים וההקשרים...
זה קרה בעקבות כך שאילנה אחת, מכשפה קדומה ורחומה התבוננה עליי ואמרה: כמה יפה שאת.
ואני עניתי אוטומטית: את בעצמך.
היא אחזה בצידי ראשי ונעצה בי את עיניה העמוקות ואמרה בשקט:
כשאת מקבלת מתנה לעולם אל תזרקי אותה ישר החוצה. התענגי עליה... תהני.
ואני רק הנהנתי בתדהמה... אפילו קצת נעלבתי והרגשתי נזופה.
אבל הקשבתי לזה. לעיקר בדבריה ולא לטפל.
ומאחר ואני יצור תבוני והגיוני היה ברור לי שלא יכול להיות שכוווולם שקרנים
ובכל זאת, כשעומדת מול המראה לא רואה שום יופי. נאדה.
אוקיי... הבנתי, מתקיים פער.
 הפער הטריד אותי אכן, אבל גם התחושה שלא פייר שכולם מקוטלגים כשקרנים לפי שיטתי.
איך סוגרים אותו את הפער...
רק תשאלי שאלה ותגיע התשובה.
ב מ ק ר ה הגיע אליי הספר הנפלא של לואיז היי בו היא מנחה איך לשנות דפוסי אמונה 
דרך עבודת מראהמאחר והעיניים הן משכן הנשמה זוהי עבודת עומק, כך מסבירה.
אוקיי, אני הולכת על זה.
כל מה שאני צריכה לעשות זה להתבונן לעצמי בלבן של העין ולהגיד: אני יפה. אני אוהבת אותי.
קטן עליי.
חחח... קטן עליי אעלק.
שלושה חודשים תמימים הייתי מגיעה כל בקר וכל ערב למראה בכוונה שלמה להגיד את המשפט.
בכל פעם שהייתי פותחת את פי להגיד אותו לעצמי, נאלמתי.
לא מסוגלת אפילו להגיד את זה? כנראה שהמצב קשה ממה שחשבתי...
ובתוך כך הייתי נחושה לפצח את הפער הזה.
אין מצב שאני אהיה הפראיירית היחידה שלא נהנית ממה שכולם נהנים כשהם מתבוננים בי.
אין מצב.
והמשכתי.. למרות שעל פניו לא הניבה שום תוצאה הסו קולד עבודת מראה הזאת.
ופתאום, בקר אחד, זה קרה.
הצלחתי להוציא את המשפט הזה מפי.
אממה? כל ההתנגדויות שקיימות בעולם עלו בי.
כן, כן, ממש יפה יה מכוערת... לועגת ועושה פרצופים מצחיקים וכול הגוף בסטרס ותיעוב.
שקרנית, שקרנית, שקרנית... יפה עאלק...
וככה עוד תקופה של כמה חודשים בה אני אמנם מצליחה לומר את המשפט
אבל באותה שנייה גם מבטלת אותו ומתנגדת אליו בכל מאודי.
והמשכתי... כי על פניו כנראה כן מניבה איזושהי תוצאה העבודת מראה הזאת.
ופתאום, בוקר אחד זה קרה.
הצלחתי להגיד לי: אני יפה.
חיכיתי... חיכיתי... חיכיתי... ושום רגש לא עלה.
מצד אחד עוד לא ראיתי שום יופי אבל מצד שני כבר לא עלה בי רגש של דחייה,
גועל או כווץ. ביני לביני.
עין לעין.
היה רק שקט.
ידעתי שהגעתי לנקודת האפס.
המשכתי... כבר ידעתי שעבודת מראה היא אלופה עבורי.
עברו עוד כמה חודשים וההסכמה הפנימית נבנתה לה.
ויום אחד הסתכלתי לי בעיניים ואמרתי: אני יפה.
וראיתי, ראיתי  את היופי שמשתקף אליי.
והסכמתי לו.
והתענגתי עליו.
וחייכתי גדול גדול.
ועברתי עוד פעם ליד מראה ובדקתי אם זה עדיין מתקיים ולא ברח לי...
מממ... יפה מכל עבר, ואפילו עם פרצופים מצחיקים.
והלב התרחב... נסגר הפער.
זו מתנה מאד גדולה להיות יכולה לומר תודה מכל הלב כשמישהו משקף לי טוב שבי.
לא לזרוק או לבטל את המתנה שנתן לי.
להנות ממנה.
בכל נים.
בשמחה.
וזה לא קשור לקמט או עוד שערת שיבה סוררת.
זו הסכמה מהותית.
לאהוב, לכבד ולהעריך את היש. 



עבודת מראה – הביטי בעיניך לעתים קרובות. בטאי תחושה גודלת זו של אהבה שיש לך כלפי עצמך. סלחי לעצמך בעת שאת מביטה במראה. דברי אל הוריך בעת שאת מביטה במראה. סלחי גם להם. לפחות פעם אחת ביום אמרי: "אני אוהבת אותך, אני באמת אוהבת אותך".

אהבי את עצמך... עשי זאת עכשיו – אל תחכי עד אשר תבריאי, או תרדי במשקל, או תזכי במשרה חדשה, או במערכת יחסים חדשה. התחילי עתה – ועשי זאת כמיטב יכולתך.

~ לואיז היי