ג'וני, צ'ארלי וההוא עם האף האדום

 בעקבות פוסט שפרסמה אורית אור, בבלוג נשימהות, ובו כתבה את המשפט הבא:

זאת שרואה הכל, זאת שרואה מעבר, זאת שלא מתרשמת מהסיפור אלא רואה רחוק ועמוק לתוך הנשמה.

עלה בי זכרון ילדות.

חבר של ההורים שהיה בא מרחוק פעם בכמה זמן

ומבקש שאסתכל לו בעיניים ואגיד לו מה אני רואה.

הייתי בת ארבע.

אולי חמש.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.

הזכרון הזה העלה בי התרגשות ורציתי לכתוב סיפור אבל היו חסרים לי כמה פרטים.

הרמתי טלפון, אמא, את זוכרת את ג'וני שהיה בא אלינו מרחוק?

ג'וני עם העין זכוכית והקעקועים? היא שואלת, ג'וני שהיה בכלל אח של ירדנה העיראקית?

 כן, כן, עכשיו נזכרתי שהוא היה אח של ירדנה פרום דה בלוק.

ממשפחת הקרפדות.

כשהייתי ילדה, נטיתי לשייך אנשים למשפחת החיות שאליהם דמו.

לרוב גם מצאתי סימוכין שבאו לידי ביטוי גם בהתנהלות ולא רק במראה החיצוני.

 אהבתי ועד היום אוהבת לשייך את השיוכים האלה ביני לביני.

יש אנשים ממשפחת הצבים, העפעפיים שלהם חצי סגורות, לאות... והצוואר קצת ארוך.

משפחת הגמלים, ריסים ארוכות וגרוגרת בולטת במיוחד

משפחת השממיות, אנשים עם עור חצי שקוף, ורידים בולטים ועיניים עגולות ומופתעות כשל זיקית.

משפחת החתוליים, על כל סוגיה, למשל, אינה חביבה עליי,

היא נתפשת בעיני כלא אמינה וקול פנימי מאותת לי זהירות. 

השיוך הזה עזר לי ככלי אבחוני לעיתים ולעיתם היווה מעכב ומקבע  מחשבתי.

הכי אתגר היה בשבילי לפצח את אלה שהם בני כלאיים, היברידיים יעני

שהם שילוב של נמלה ושועל למשל.

לפעמים לוקח לי חודשים עד שאסימון הפיצוח המדוייק יורד.

אבל סטיתי מהשביל המרכזי... חוזרת לאמא, לטלפון, לג'וני הקרפד...

את זוכרת שהוא הביא לי טבעת זהב כשהייתי בת ארבע בערך?

לא, את הטבעת הביא לך ניסים השיכור

היא עונה ומוסיפה, וזו לא היתה טבעת, זה היה צמיד...

רגע אמא, בואי נעשה סדר. 

היה חבר שלכם שהיה מגיע מרחוק ומייחס לי יכולות מיסטיות 

היה אומר שיש לי עיניים של צוענייה ואני רואה עמוק

מי זה?

זה בכלל היה צ'ארלי, היא קובעת בנחרצות.

אמא, את מתבלבלת.

אז מי גנב את התמונה שלי שהתחפשתי לבלרינה?

זה ג'וני.

ומוסיפה, בינה לבין עצמה, הוא היה מאוהב אש.

אבל הייתי בת ארבע.

לא בך, בי.

אוקיייייייייי.

אז למה הוא גנב את התמונה הכי יפה שלי מהילדות?

סוף סוף תחפושת שלא עברה מיד ליד אלא נקנתה במיוחד עבורי ולפי בחירתי?

טרום העידן "מצלמה לכל ילד", בכל חג היה מגיע צלמן לגן ומצלם כל ילד בתמונה מבויימת היטב

ומוכר אח"כ את התמונה להורים במחיר שערורייתי.

לאמא אף פעם לא היה מספיק לשלם כופר לשחרור התמונה למעט הבלרינה הורודה שהייתי באותו פורים מדובר.

כי גם אני הייתי מצולמת איתך היא עונה לשאלתי ומעירה אותי משרעפיי.

אמא את מתבלבלת.

אז מי זה שהביא לי את הטבעת?

זה היה צ'ארלי.

וזה היה צמיד.

 אמא את מתבלבלת.

אני זוכרת שהיה לו אף אדום תמיד.

אוקיי, אז זה היה ניסים השיכור.

אז מי ביקש שאסתכל לו בעיניים ואגיד לו מה אני רואה?

אין לי מושג, דווקא מתאים לשיכור לשאול שאלה כזאת...

ושוב מציעה... אולי זה היה צ'ארלי?

אבל אמא מי זה צ'רלי?

לצ'ארלי היו תלתלים, היא מנסה נואשות לעורר את זכרוני.

אמאאאאאאא, שיגעת אותי.

את מתבלבלת.

לא. את מתבלבלת.  היא ענתה בנחישות.

ואמא שלי היא הכל חוץ מנחושה, בדרך כלל.

הסכמתי לקבל שאני כנראה זאת שמתבלבלת ולקחתי שלוש דמויות ושזרתי אותם לאחד. 

וענת שהייתה עדה לשיחה התגלגלה מצחוק, זו שיחה הזוייה אחותי, ג'וני הצולע וניסים עם העין

את חייבת להוציא ספר סיפורי צ'כונה.

ואמא מוסיפה בחיוך, חכי חכי עוד לא שמעת את הסיפור על ג'אנגו...

זהו, ענת שמעה ג'אנגו ונקרעה מצחוק, ספרי ספרי היא מדרבנת את אמא

אההה, סליחה שאני מפריעה לכן את המסיבה קטעתי אותן,

מנסה להציל שאריות כבוד אבוד לרפיוטיישן של הזכרון שלי,

דבר אחד שיהיה פה ברור, זו הייתה טבעת! ללא ספק!

אני זוכרת שהיא הייתה גדולה עליי וכל כמה חודשים מדדתי אותה

וכשסוף סוף היא הייתה בול במידה - אחרי חודש כבר הייתה קטנה עליי.

ואני זוכרת שהתעצבתי על כך.

אוף, עכשיו נגוז לי הסיפור על זאת שרואה מעבר, זאת שרואה לתוך הנשמה...

את יכולה לכתוב על איך הייתי מקבלת הנחות מסוחרי תל אביב בראשון בבקר, אמא מציעה.

אוקאיי, תפנית בעלילה.

כבר בגיל מאד מוקדם אמא עלתה על תגלית מרעישה.

היינו נכנסות לחנות ריקה ותוך שנייה היא הייתה מתמלאת בלקוחות.

בהגזמה.

אחרי מספר רב של פעמים היא זיהתה דפוס והפנתה את תשומת ליבי לכך.

וככה התחילה לפרסם ברחבי השכונה את יכולותיי במגנוט שפע.

במהלך השבוע היינו יורדות לאלנבי, היא הייתה מתחילה להתמקח

ותוך כדי, החנות הייתה מתמלאת לקוחות.

מה מתמלאת? בהגזמה היסטרית.

היינו עומדות בצד ונותנות לבעל העסק להשתלט על הבאלגן

וכשהתרוקנה החנות הוא היה שם לב פתאום שאנחנו שם.

היא הייתה מצביעה עליי ואומרת, הילדה מביאה מזל.

חלק היו מאמינים ולא מתמקחים יותר ונותנים לה במחיר המבוקש.

ואלה שלא היו מאמינים?

היא לא הייתה קונה.

הייתה מתייצבת ביום ראשון בעשר בבוקר בחנות.

מצביעה עליי.

ואומרת, סיפתח עם הילדה יביא לך לקוחות כל השבוע.

עכשיו, גם לאלה שלא מאמינים, ואנחנו מדברים על שנות השבעים המוקדמות, כן?

הוא יקח את הסיכון רחמנא לצלן?

אין מצב.

וככה הייתה יוצאת לה טובת חיוך ולב עם המחיר שקבעה.

עם השנים, עת ירדה אלנבי מתהילתה ופינתה מקומה לדיזינגוף סנטר

כבר הכירו אותי כל סוחרי תל אביב.

כנערה, הייתי יורדת עם חברה העירה וזוכה לכבוד מפוקפק

כי עם חלוף הזמן זה די הפך למועקה עבורי.

בואי ילדה תכנסי.

תזמין לה פלאפל.

תביא גם ברד.

תנוחו קצת, תשבו... לאן אתן ממהרות?

מנסים בייאושם לגאול את החנות משממונה.

היה בזה משהו מוזר, חשבתי לעצמי שזה כבר לא רלבנטי

ולא הבנתי למה הם מנסים לאחוז במשהו שכבר לא .

אז, עוד לא הבנתי את נפש האדם ומשעולי האחיזות בעבר.

אז, עוד לא הבנתי שבפעמים שהקסם לא עובד אלו הפעמים בהם האגו השויצר שלי עבד במרץ.

את כל זאת הבנתי במהלך החיים הארציים.

שנים רבות אחרי, טיילנו בהודו וחברים היו מקבלים בזכות זה

הנחות מרקיעות שחקים רק שאמשיך לשבת בחנות...

בעיניי הייתי סוג של אטרקציה וכל פעם התפלאתי מחדש איך זה עדיין עובד

 אבל ההודים כנראה ידעו לזהות אמת מעבר לצחוקים ועיכבו אותי עוד ועוד בחנות. 

 עד היום אני אוהבת לראות את זה קורה כשנכנסת לחנות ריקה.

אני לא אומרת מילה.

בטח שלא סוחטת מחירים.

תמיד קצת התביישתי בסירסור שלה, ניתן לומר.

רק מחייכת עמוק בלב.

ואומרת לי, אשכרה הקסם עוד עובד.

ואחרי הרבה שנים בהם משכתי שפע עבור אחרים

עכשיו לומדת לבצע חיבור לתודעת שפע עבור ביתי אני.

מאתגר? בהחלט...

אז מה היה לנו?

ג'וני זה ההוא עם העין והקעקועים שהובלטו ע"י ווסט ג'ינס תמידי

וניסים השיכור אני זוכרת כי היה לו אף אדום ושיהוק תמידי

נשארה רק תעלומה אחת, מי זה לעזאזל צ'ארלי עם התלתלים :)

וג'אנגו? טוב, הוא זה לסיפור אחר...