ברבורים

אמאל'ה.... תיקחו את הקוף הזה ממני.

זה המשפט הראשון ששמעתי עת הגחתי החוצה דרך תעלת הלידה
ללא מנוי למכון לייזר ועם קארה שחור שכיסה את כל גופי הקט.

אין לי זיכרון של זה אבל שמעתי מאמא.

 היא זו שצעקה בבעתה עת הונחתי לה על הבטן.

היא גם מסבירה למה זה המשפט הראשון שיצא לה מהפה:

היית מכוסה בשערות שחורות מהעורף ועד לעצם הזנב.

ועוד מוסיפה, אפילו על תנוכי האוזניים הייתה לך פלומה שחורה...

לזכותה רק אציין שאמא הייתה ילדה בת שש עשרה בעת האירוע.

ילדה ילדה ילדה.

סיפורה אולי רמז לי באיזושהי דרך למה הרבה שנים סירבתי לראות יופי בי.

שנים ארוכות לא הצלחתי להסתכל במראה ולצאת עם אותה מסקנה שאחרים הגיעו אליה.

למרות שהפלומות נשרו מזמן והחליף אותם שיער בהיר וזוהר, 

כל מחמאה שקיבלתי כווצה אותי במקום להרחיב לב.

ובעקרון כולם היו שקרנים.

לתעתועי המיינד והעיניים הפיזיות שלי התוודעתי לאחר לידת בכורי

במהלך ההיריון עליתי 40 ק"ג ואיך שיצאתי מחדר התאוששות עברתי לתזונת

תפוזים, נס קפה וסגריות.

אל תנסו את זה בבית... ולזכותי אומר שהייתי בת 22...

ילדה ילדה ילד...

לאחר ארבעה חודשים הגעתי לבוטיק לי קופר של לידיה בפתח תקווה סיטי

ובגאווה נונשלנטית אמרתי: לידיה, תני לי ג'ינס מידה 44.

לידיה הסתכלה עליי וצחקה: מותק, מידה 38 תהיה עלייך גדולה.

ואני מסתכלת במראה ורואה שמנה.

ומתווכחות... ומתווכחות... ומודדת... ו.. לידיה צודקת.

באותו רגע הבנתי לליבן של אנורקסיות.

המחלה מתקיימת בפער בין המציאות לבין איך שאת תופשת אותה.

לראשונה בחיי הבנתי שיש אפשרות שפער כזה בכלל יכול להתקיים,

שמה שאני רואה בעיניים הארציות שלי הוא לא האמת האבסולוטית.

זו הייתה ידיעה מטלטלת.

הרבה שנים אחרי עשיתי את החיבורים וההקשרים...
זה קרה בעקבות כך שאילנה אחת, מכשפה קדומה ורחומה התבוננה עליי ואמרה: כמה יפה שאת.
ואני עניתי אוטומטית: את בעצמך.
היא אחזה בצידי ראשי ונעצה בי את עיניה העמוקות ואמרה בשקט:
כשאת מקבלת מתנה לעולם אל תזרקי אותה ישר החוצה. התענגי עליה... תהני.
ואני רק הנהנתי בתדהמה... אפילו קצת נעלבתי והרגשתי נזופה.
אבל הקשבתי לזה. לעיקר בדבריה ולא לטפל.

ומאחר ואני יצור תבוני והגיוני היה ברור לי שלא יכול להיות שכוווולם שקרנים

ובכל זאת, כשעומדת מול המראה לא רואה שום יופי. נאדה.

אוקיי... הבנתי, מתקיים פער.
 הפער הטריד אותי אכן, אבל גם התחושה שלא פייר שכולם מקוטלגים כשקרנים לפי שיטתי.

איך סוגרים אותו את הפער...

רק תשאלי שאלה ותגיע התשובה.

ב מ ק ר ה הגיע אליי הספר הנפלא של לואיז היי בו היא מנחה איך לשנות דפוסי אמונה 

דרך עבודת מראה. מאחר והעיניים הן משכן הנשמה זוהי עבודת עומק, כך מסבירה.

אוקיי, אני הולכת על זה.

כל מה שאני צריכה לעשות זה להתבונן לעצמי בלבן של העין ולהגיד: אני יפה. אני אוהבת אותי.

קטן עליי.

חחח... קטן עליי אעלק.

שלושה חודשים תמימים הייתי מגיעה כל בקר וכל ערב למראה בכוונה שלמה להגיד את המשפט.

בכל פעם שהייתי פותחת את פי להגיד אותו לעצמי, נאלמתי.

לא מסוגלת אפילו להגיד את זה? כנראה שהמצב קשה ממה שחשבתי...

ובתוך כך הייתי נחושה לפצח את הפער הזה.

אין מצב שאני אהיה הפראיירית היחידה שלא נהנית ממה שכולם נהנים כשהם מתבוננים בי.

אין מצב.

והמשכתי.. למרות שעל פניו לא הניבה שום תוצאה הסו קולד עבודת מראה הזאת.

ופתאום, בקר אחד, זה קרה.

הצלחתי להוציא את המשפט הזה מפי.

אממה? כל ההתנגדויות שקיימות בעולם עלו בי.

כן, כן, ממש יפה יה מכוערת... לועגת ועושה פרצופים מצחיקים וכול הגוף בסטרס ותיעוב.

שקרנית, שקרנית, שקרנית... יפה עאלק...

וככה עוד תקופה של כמה חודשים בה אני אמנם מצליחה לומר את המשפט

אבל באותה שנייה גם מבטלת אותו ומתנגדת אליו בכל מאודי.

והמשכתי... כי על פניו כנראה כן מניבה איזושהי תוצאה העבודת מראה הזאת.

ופתאום, בוקר אחד זה קרה.

הצלחתי להגיד לי: אני יפה.

חיכיתי... חיכיתי... חיכיתי... ושום רגש לא עלה.

מצד אחד עוד לא ראיתי שום יופי אבל מצד שני כבר לא עלה בי רגש של דחייה,

גועל או כווץ. ביני לביני.

עין לעין.

היה רק שקט.

ידעתי שהגעתי לנקודת האפס.

המשכתי... כבר ידעתי שעבודת מראה היא אלופה עבורי.

עברו עוד כמה חודשים וההסכמה הפנימית נבנתה לה.

ויום אחד הסתכלתי לי בעיניים ואמרתי: אני יפה.

וראיתי, ראיתי  את היופי שמשתקף אליי.

והסכמתי לו.

והתענגתי עליו.

וחייכתי גדול גדול.

ועברתי עוד פעם ליד מראה ובדקתי אם זה עדיין מתקיים ולא ברח לי...
מממ... יפה מכל עבר, ואפילו עם פרצופים מצחיקים.

והלב התרחב... נסגר הפער.

זו מתנה מאד גדולה להיות יכולה לומר תודה מכל הלב כשמישהו משקף לי טוב שבי.

לא לזרוק או לבטל את המתנה שנתן לי.

להנות ממנה.

בכל נים.

בשמחה.
וזה לא קשור לקמט או עוד שערת שיבה סוררת.
זו הסכמה מהותית.
לאהוב, לכבד ולהעריך את היש. 

עבודת מראה – הביטי בעיניך לעתים קרובות. בטאי תחושה גודלת זו של אהבה שיש לך כלפי עצמך. סלחי לעצמך בעת שאת מביטה במראה. דברי אל הוריך בעת שאת מביטה במראה. סלחי גם להם. לפחות פעם אחת ביום אמרי: "אני אוהבת אותך, אני באמת אוהבת אותך".

אהבי את עצמך... עשי זאת עכשיו – אל תחכי עד אשר תבריאי, או תרדי במשקל, או תזכי במשרה חדשה, או במערכת יחסים חדשה. התחילי עתה – ועשי זאת כמיטב יכולתך.

~ לואיז היי