אין כותרת יש אהבה

כששאלתי אותו: אבא, מה היית עושה למי 

שעשה לי את מה שאתה עשית?

הוא ענה, בלי להסס: הייתי רוצח אותו.

והמילה רוצח ניתזה מפיו החוצה מודגשת בכעס.

אז למה שלא תרצח את עצמך?

שקט השתרר בינינו.

הוא בטלפון ציבורי בתא מעצר.

אני במטבח רועדת על שסופסוף ביטאתי במילים

ברורות את משאלתי משנים רבות.

יודעת שיש מרחק בטחון גיאוגרפי  בינינו,

ועדיין, לא שולטת בסיגריה שמרקדת 

ללא שליטה בין אצבעותיי.

תמות. תמות. זו הדרך היחידה לגאול את 

כולנו מהאפל הזה.

רק כשלא תהיה פה נוכל להוציא את השדים, 

להניח אותם על השולחן

להסתכל להם בעיניים ולראות שאנחנו 

יותר חזקים מהם.

שיש משהו חזק בנו, הילדים שבחרו להיוולד לך

שלא ניתן למחיקה. גם אם היא שיטתית.

כל עוד אתה פה זה לא אפשרי.

כזה היית. מואר ואפל בו זמנית.

אוי ואבוי למי שירע לנו ובאותה נשימה 

כאפה שיורדת ללא התראה ממך

גיחות למיטת הבנות תחת מסווה החשיכה.

רק על הפסים, רק על הפסים...

אז לא רצחת את עצמך, בערבית קוראים לזה חאוויף

בחרת בדרך קצת יותר ארוכה, יום אחד נפלת ומתת.

פשוט ככה. בלי סימנים מוקדמים.

רגע אחד היית וברגע הבא כבר לא.

איש צעיר  שאוכל כל בקר פרוסת לחם שיפון עבה

עם שיני שום טרי ושמן זית.

סגולה לחיים ארוכים.

רוב חיי חמלתי עליך.

מגיל חמש בערך...

מתישהו כעסתי על עצמי שמרחמת עליך.

שהרי בקרב של חיי אתה האויב, 

ואם מרחמים על האויב משהו לא תקין פה.

אלא שמשהו היה באמת לא תקין ועם זאת 

התקין ביותר בנמצא.

ואסביר, בסופו של תהליך כל שנותר 

הוא באמת לחמול על האויב.

בסופו של תהליך.

על מנת להנגיש חמלה יש קודם לעבד 

כעס, כאב, ועוד מגוון רגשות

שעליהם דילגתי ביהירות או תמימות נשמתית .

אני? אני גדולה מהכאב

אני? אני בוחרת לחמול

כאב זה לחלשים, כעס לממורמרים

הניפו דגל השמחה והטרללה

יש לי מסיכה של מצחיקה

ולאירועים מיוחדים מסיכה של חזקה. 

וככה עברתי דרך, מסע מהסוף להתחלה.

אישה בת ארבעים שלומדת עדיין להגיד אותה

לומדת לתת מקום ותוקף לרגשותיה

אישה שמחה שהילד שלה כועס עליה ומביע 

את זה זה אומר שיש לו מקום.

הוא מספיק בטוח במקומו עד שיכול לכעוס 

עצמו לדעת ואני אהיה שם.

הכעס הוא נחלת הכלל ואין רק 

לאחד הזכות להשתמש בו.

טרור.

אמרה אותה אחת וצדקה, אבא שלכם, איך אומר זאת?

היה יחידת טרור של איש אחד.

ילדים שגדלו לבטל את תחושותיהם

והתניות... התניות... התניות ללגיטימיות הרגש.

אתה כועס - משמע אני  צריך להעלם, 

להאלם, להצטמצם.

אתה שמח - יש לי זכות להיות, משמע אני קיים.

אתה שמח ופתאום כועס- אממממ... אופס... 

מה צריכה לעשות עכשיו...

במקום ממנו באתי לא נתנו לי ספר 

הוראות הפעלה לדבר הזה.

צריכה לכתוב אותו בעצמי.

אין פה קיבינימאט מבוגר אחראי אחד לשאול אותו.

אני? כנראה שאני בתפקיד האחראי המבוגר.

אני אבא של עצמי ואני האמא של עצמי.

והניסיון להכפיף רצונך גם כשפיזית 

אתה כבר לא כאן.

לכוד בין מימדים, מיאנת ללכת עד שיסולח לך.

מופיע לאנשים בחלום ומתחנן לסליחה.

נדרשתי לעוצמות חזקות של תוקף פעיל 

להבהיר לך שעל זה אין לך שליטה.

כל אחד יבחר אם ובכלל בזמנו הוא.

האפשרויות שלך הסתיימו.

גיים אובר.

אתה מציק.

קרב עיניים ממוקד: תבין כבר.

תבין.

 א ת ה  מ ו כ ר ח  ל ה ב י ן.  

צרחתי מעמקי נשמה בשקט מוחלט .

הבין.

נכנע.

שחרר. שחרר אותנו כבר, אמרתי ברוך.

רואה את האור? הושט ידיים אליו.

הוא מוביל לגבוה יותר, שם תוכל להבין, להסיק

לתכנן את הפעם הבאה עם יותר הסתברויות להצלחה.

שם אולי תמצא מנוח לנפשך הבוערת

כאן כבר אין לך מה לעשות.

זיהה רוך כחולשה ושוב עלתה בו התנגדות להניח.

קרב ניטש. אור מול חושך.

שוב ממאן.

אין, אין, אתה לא יכול לי, 

יוצאת ממני הערסית שגילתה את כוחה.

אוספת את כל שיודעת וכל שאני הנני וצדקת דרכי

ורותמת אותם לכח מניע ואסרטיבי,

המנוע של הטיל מתלהט וצובר תאוצה

אני דוחפת אותו מול פתח היציאה, ומשגרת...

יוסטון, האם שומע? 

אחחחחחח...

סוף סוף שקט.

אפשר לנשום.

אני שמחה שאתה לא כאן.

אני מודה על שהיית.

תודה שדרך היותך מי שאתה יכולנו 

להגדיר במדויק מה אנחנו לא רוצים להיות.

לא יכולה לזכור את הטוב שבך

כי משקל הרע גבר על הטוב.

מצטערת על כך, אך זה מה שיש כרגע.

אני מעריכה את פעולת הפינוי שלך מהמרחב.

אני יודעת שהיא נעשתה עבורנו.

לפנות לכל אחד מאיתנו זמן ריפוי.

אולי לא במודע, כבר אמרתי, חאוויף

אבל לפחות בבחירה הנשמתית שלך 

הבנת שסיימת את תפקידך כאן.

בציון נכשל כמובן.

מקווה עבורך שתצליח יותר בפעמים הבאות

הייתי ערה לרצונך לעשות את הדבר הנכון

כמו גם לחוסר יכולתך לעשות אותו.

שימרת את מקום היתום בן השלוש 

שהיית עד למותך.

כתירוץ לחסרונותיך וכאליבי 

לאי לקיחת אחריות על חייך ומעשייך.

פ"נ סבא בן שלוש.

ולמרות שנוכחותך בחיי אתגרה אותי 

והכריכה אותי לזכור מי אני באמת 

עדיין, מקווה עבורי שאזכור לא לחתום 

איתך מפגשים בגלגולים הבאים.

נדמה לי שסיימתי להתפתח דרך קושי.

לוקחת אחריות בכל רגע על חיי, מעשיי, מחשבותיי

חושפת רבדים של מופלאות בי שלא היו גלויים לעיניי.

בוחרת להתפתח ולגדול דרך תמיכה, 

אתגר, אהבה ושמחה

בקלילות.

@ @ @

ומה את אומרת אחותי על זה שהקרב 

התקיים כשאני מתקלחת?

אני שואלת ויודעת מה תהיה תשובתה הלקונית:

מציצן נשאר מציצן.

ושתינו מחייכות.

חיוך שהוא סוג של עצב והשלמה גם יחד.

@ @ @

ובשקט, בינינו, בלי שאף אחד שומע

אלחש לך שהצליח לך עם הילדים

ואדע שאתה שמח על כך,  גאה ומחייך...

כי באמת רצית עבורנו רק טוב

ואף אנוש לא יבין זאת, זה לא נתפס

כמו שאמרתי, מואר ואפל דרים בכפיפה אחת